עיניים ומאחורי כל שתיים סיפור

אנשים לא מבינים למה כיום אני עובדת כעובדת סוציאלית. הרי פעם חלמתי להיות שוטרת. איך פתאום השתנו דעותיי? אנשים מלגלגים על המקצוע שלי, חושבים שאני אמורה ללכת לעובדת סוציאלית ולא לעבוד כאחת כזאת. אבל אני אף פעם לא מסבירה לאותם אנשים למה הפכתי לעובדת סוציאלית, כי אני יודעת שהם לא שווים את הטרחה. הם במילא לא יבינו ולא יפסיקו להציק לי. אני פשוט מתעלמת, ורק למי ששואל בכנות ומוכן להקשיב בלי להעיר, אני מספרת על עצמי. ועכשיו, אספר על עצמי שוב. או יותר נכון, אסביר למה החלטתי להיות עובדת סוציאלית ומתי זה קרה.
פעם הייתי גרה ברחוב. ולא בגלל שהייתי ענייה או צעירה שבזבזה את כספיה על שטויות. ברחתי מן הבית בגלל האיומים והמכות של הורי. עברו שבועיים מאז שעברתי לגור ברחוב, וכבר הייתי רגילה לאנשים שהתבוננו בי במבטים מוזרים, כאילו באתי מהחלל. הייתי רגילה גם לאנשים שרחמו עלי וזרקו לי חצי שקל על המחצלת הקטנה שלי – מה שהיה הרבה יותר נורא ומשפיל מאשר האנשים שלא קבלו את העובדה שאני גרה ברחוב בכבוד. כשחייתי ברחוב, זכיתי לראות כל מיני אנשים משונים, אנשים שלא הייתי רואה בדרך כלל. אבל התעלמתי מהם, כי היה לי אכפת בעיקר מעצמי. עד שיום אחד ראיתי ילדה קטנה בערך בת שבע, שיצאה מחנות צעצועים אחת ובידה בובת ארנב קטנה ושטר של חמישים שקל. היא נגשה אלי ברגע שראתה אותי, הביטה בי בעיניה החומות דקה ואז אמרה:
"את כמוני. נשארת לבד, החלטת ללכת לצד של האנשים שרוצים לחיות בשקט, גם אם זה לבד." היא לחשה בשקט. עיניה החומות השקטות התבוננו בשקט בבגדי, ואחר כך סקרו את המחצלת שלי. אבל מבטה של הילדה לא נראה מרחם או מלגלג כמו שאר האנשים שהסתכלו עלי באותו הזמן. הוא נראה חכם ומבין. עיניה הסתכלו עלי, רגועות ומעודדות. משהו בה היה רך וחכם, שקט ומבין. נראה שהיא יודעת יותר ממה שנראה.
"מאיפה את יודעת מי אני?" שאלתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שישבתי על המחצלת הצהובה שלי ברחוב ודברתי אל מישהו בלי לכעוס או ללגלג עליו.
"אני לא יודעת מי את, אבל אני רואה שאת גם בחרת בדרך שאני בחרתי בה. שתינו קבלנו מתנה ליום ההולדת, אבל כשקבלנו אותה הרגשנו ריקנות. כשהחזרנו אותה אל מי שהביא לנו אותה, לא היה בליבנו שמחה או עצב. הרגשנו שקופות, לא מובנות, חלשות. רק לאחר שזרקנו את המתנה לפח, הרגשנו חופשיות ושקטות שוב. ככה הם החיים שלנו בקטן. אם יש משהו שאנחנו לא אוהבות בחיים שלנו, לא נוכל להתעלם ממנו או לשים אותו בצד בנימוס. נצטרך לזרוק אותו, אחרת נרגיש שאנחנו כבולות באזיקים בלתי נראים." הילדה אמרה לי בחוכמה. פערתי את פי בחוסר נימוס. (למרות שזה לא משנה, כי כבר לא היה לי כזה אחרי שהתחלתי לגור ברחוב) נראה שהילדה בת השמונה, שקטנה ממני ביותר משבע שנים, יודעת הרבה יותר ממה שאני יודעת. והעיניים שלה, שהסתכלו עלי בהבנה, נתנו לי בטחון, נקו ממני את הריקנות ששררה בי.
"אז אני מניחה שעכשיו קבלתי בפעם הראשונה מתנה שלא ארצה לזרוק," אמרתי לילדה, והיא רק חייכה. עיניה החומות נצצו, והיא נעלמה מן המקום ברגע, כאילו בכלל לא הייתה שם.
אני רק משכתי בכתפי, אבל המשכתי לחשוב עליה, עד שהגיעו עוד אנשים. לאחר מכן פגשתי גם מישהו עם עיניים אפורות זוהרות שהביעו אדישות וקור, והוא רק ניגש אלי, נגע במחצלת שלי בגועל והסתלק. פגשתי גם מישהו עם עיניים כחולות בהירות שהביעו חום ואהבה. הוא נתן לי שטר של מאה שקל, חייך חיוך שהסגיר את גומות החן היפות שלו, הביט אלי בעיניו הכחולות באהבה מהולה בהבנה והסתלק. פגשתי גם מישהי עם עיניים ירוקות גדולות שהביעו חוכמה, צחוק ואופטימיות. היא חייכה אלי, צחקה, זמזמה לה שיר והביאה לי את אחד מהספרים שהיו לה בתיק. פגשתי גם מישהי עם עיניים אדישות בצבע טורקיז קר, שישבה ודברה איתי ופתחה בפני את ליבה, והתגלתה כבנאדם נדיר ביותר.
ולכן, רק בגלל כל הסיפורים הללו, כיום אני עובדת סוציאלית.
ואם אתם רוצים לדעת מה הם העיניים שלי, תמשיכו לקרוא. העיניים שלי הם בצבע כחול כהה, גואשות ומרוגזות במקצת, צחקניות ונבוכות.
פגשתי כל מיני אנשים, אבל למדתי להכיר אותם בעיקר בזכות העיניים שלהם, שגילו לי את הסיפור שלהם מיד.