סתם סיפור קצר..

הסתכלתי למטה אל הכלבים הנובחים ואל האנשים הצועקים
אני לא יודעת למה אבל פשוט לא האמנתי שזה קורה לי שיום
אחד כולם כולם יפנו אליי את הגב ויתייחסו אליי כאילו אני
הרסתי את חייהם אני לא יודעת מה עשיתי אני רק יודעת שכולם
שונאים אותי שהם רוצים את ראשי, "מה אתם רוצים ממני?"
שאלתי בין הדמעות "אנחנו רוצים את ראשך תלוי כתזכורת"
נשמע קול קר כקרח "תזכורת למה?" שאלתי בחשש
"תזכורת לאביך שלא הוא מנהל את המקום אלה אני"
אמר הקול "אבל למה דווקא אני?" בהיסוס"בגלל שאת הבת הקטנה
של אביך ובגלל שאת היורשת שלו" אמר הקול הקר והפעם זיהיתי
אותו" תומס אתה לא מתבייש?!?" שאלתי אותו(או יותר נכון צעקתי לו כי
אני גבוה מידי על העץ "למה לי להתבייש?" שאל תומס"מכוון שאתה יד ימינו של
אבי כבר שנים, הוא הציל את התחת העלוב שלך לפחות פעמיים וככה אתה
גומל לו?!?!" עניתי לו "אביך הציל את חיי מכוון שהוא היה זקוק לי וכשהוא
כבר לא נזקק לי הוא זרק אותי כמו נעל ישנה" אמר תומס בעוד שאני מרגישה
שאחיזתי בענף מתרופפת, בדרך כלל טוב למשוך זמן אבל לא כשאת נמצאת על
עץ שהרגע הדליקו אותו באש "להתראות, מותק" נשמע קולו הקר של תומס
"חכה שניה" אמרתי והוא נעצר בדיוק אך שתכננתי (פחות או יותר..)
ואפשר להגיד שפשוט קפצתי אם אני עומדת ליפול אז הוא נופל איתי
(או שעליי לומר הוא ימות איתי?)"להתראות כולם" צעקתי בעודי תסה למטה
"היה כיף להכיר" אמרתי שניה לפני שהתרסקתי על תומס