סיפור קצר שכתבתי.

סיפור קצר:

"נו,קדימה,ליסבת',תתעוררי!" צעקה אמה של ליסבת',שרה,וניערה אותה קלות.
ליסבת' השמיעה קולות לא ברורים והמשיכה לישון.
"תתעוררי,את תאחרי לבית הספר!" צעקה בשנית וניערה אותה.
ליסבת' פקחה את עיניה באיטיות ושפשפה אותן.היא הסתכלה על אמה ברוגז רב.
"נו באמת,מה את רוצה ממני!" התעצבנה ליסבת.
שרה רק הנידה בראשה ולא ענתה,אין לה כוח למריבות האלה,גם ככה,הייתה לה עבודה רבה לעשות והיא לא רצתה להיגרר לוויכוחים מיותרים,כדי לא להתחיל את הבוקר ברע.
"קדימה,תתלבשי במהירות," אמרה שרה, "ליסבת'!"
"בסדר,אוף…" אמרה ליסבת' ברוגז והוסיפה , "אני מייד מתלבשת,תצאי מהחדר!"
שרה יצאה מהחדר ונאנחה,היא הבינה את ליסבת' במידה מסויימת,גם כשהיא הייתה צעירה נהגה להתמרד,לכעוס על כל העולם בתקופות מסוימות.אך,נראה שאצל ליסבת' זה לא הולך להיגמר,היא לא צייתה לתקנות וכל הזמן הגיעו תלונות מבית הספר,כמה נמאס לה.
בינתיים,ליסבת' בדיוק לבשה מכנסיים שחורים,היא העלתה אותם במקצת ובדיוק התחילה להתאפר.
אמא שלה לא הבינה אותה,אף אחד לא הבין.היא ידעה שאמא מייחלת שתהיה כמו כולם,אבל היא פשוט לא הייתה יכולה.היא נהנתה להיות כמו שהיא.
"את יורדת?!" ספק שאלה ספק צעקה אמה.
"כן,אני רק שמה אייליינר." אמרה ליסבת',היא כבר הייתה רגילה לזה.
היא נזהרה שהאייליינר לא יימרח לה וירדה למטה במהירות עם התיק על כתפיה.
שרה ישבה על הכיסא והתבוננה בליסבת' ארוכות,היא עיוותה את פניה.למה היא חייבת להתלבש ככה,שאלה את עצמה.
"יש בעיה?" שאלה ליסבת' במורת רוח.
"לא…" אמרה שרה והוסיפה, "ליסבת' חמודה,אני חושבת שקצת הגזמת עם הבגדים והאיפור.ואיפה התלבושת האחידה שלך?"
"כרגיל,יש בעיה," אמרה ליסבת' בכעס, "אמא,כבר נמאס לי.אני מתלבשת איך שאני רוצה,אין שום דבר לא תקין בזה.לבשתי את התלבושת האחידה,מה עוד את רוצה ממני!"
שאולי תראי קצת יותר נורמלי,חשבה שרה לעצמה.היא שמחה במידה מסויימת שליסבת' חושבת בצורה מקורית,שהיא לא נסחפת אחרי הזרם.
אך,תמיד היה איזה חלק בה שלא אהב את זה,שרצה שתהיה כמו כולם.
"אני רק רוצה לתת לך כמה עצות,זה הכל." ניסתה שרה להרגיע את הרוחות.
"העצות שלך לא מועילות לי," אמרה ליסבת', "את רוצה שאני אהיה הבת המושלמת,אבל אני פשוט לא כזאת,ולא משנה כמה תנסי לשנות את זה."
שרה התכוונה לענות אבל פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
ליסבת' הלכה לכיוון הדלת ופתחה אותה,בפתח עמדה חברתה ,אנדריאה אבל כינויה היה אנדי.
"היי,מה נשמע?" שאלה ליסבת' את אנדריאה.
"הכל בסדר,את באה?" שאלה אנדריאה.
"כן,רק שנייה.אני פשוט צריכה להביא את הז'קט שלי." אמרה ליסבת'.
היא ואנדריאה הלכו לכיוון המטבח,להביא את הז'קט של ליסבת'.
"שלום,אנדריאה," אמרה שרה, "מה שלום ההורים?"
אנדריאה הייתה נבוכה מפנייתה של שרה,אך ענתה במהירות, "היי,אמא של ליסבת',הכל בסדר."
"מה דעתכן להישאר פה קצת,לאכול?" שאלה שרה את אנדריאה.
ליסבת' החוותה בראשה תנועה שלילית לעבר אנדריאה.
"אני מצטערת…" אמרה אנדריאה במבוכה, "אנחנו פשוט ממהרות,אולי בפעם אחרת."
"אה…טוב…." אמרה שרה בגמגום.
"טוב,אמא,אנחנו צריכות ללכת," אמרה ליסבת', "ביי."
"ביי,יום טוב בבית הספר." אמרה שרה.
ליסבת' ואנדריאה פנו לכיוון הדלת,הן נעלו במהירות ויצאו לעבר בית הספר.
שרה הייתה מוטרדת,היא לא ידעה מה לעשות כדי לשקם את הקשר על ליסבת'.היא ניסתה הכל,כלה מקריאת ספרים ועד לייעוץ,אך נראה ששום דבר לא עוזר.ליסבת' המשיכה להסתגר בתוך עצמה וסירבה לשתף פעולה.
שרה פיהקה,בעלה היה מצליח לפתור את כל העניין הזה,חשבה לעצמה,הייתה לו גישה מיוחדת לליסבת'.אבל הוא כבר לא כאן,אמר קול אחר בראשה.
כנראה שתצטרך להתמודד עם זה לבדה,חשבה לעצמה.ובמחשבה קודרת זו הלכה למקלחת.

ליסבת' ואנדריאה הלכו לאורך הרחוב,בעוד כמה דקות יגיעו לבית הספר.הן נראו שונות מילדים שהלכו לבית הספר.שתיהן היו לבושות בדרך כלל בבגדים שחורים וצעקניים.הן השתמשו באודם בצבע אדום חיוור,כך שבקושי שמו לב אליו,ואנדריאה אפילו צבעה את שערה.משהו לא מקובל בבית הספר.
"נו,באמת." אמרה ליסבת' לאחר שמעדה על המדרכה.
"תיזהרי," אמרה אנדריאה לליסבת' ועזרה לה להתרומם, "דרך אגב,אנחנו מאחרות לבית הספר."
"יופי,את זוכרת מה יש לנו בשיעור הראשון?" שאלה ליסבת' בשמחה.
"חינוך עם שפרק." ענתה אנדריאה,היה לה זיכרון טוב והיא זכרה את כל המערכת בעל פה.
"אה…השטן ההוא," אמרה ליסבת', "אני ממש שונאת אותו."
"גם אני." אמרה אנדריאה.פרופסור דון שפרק,או שפרק כפי שכינו אותו,היה המורה הכי נורא בכל ההיסטוריה,הוא היה צועק צעקות איומות ומאיים.
"אוי,הנה הגענו." אמרה ליסבת' במעיין אכזבה.
לנגד עיניהן נגלה שער בית הספר,הן עברו במהירות מבעדו.
מבנה בית הספר היה אפרורי ומדכא,ועל חזיתו היה רשום, 'בית הספר טאנר היל' וליד הכתובת סימן בית הספר.
למזלן,דלתות בית הספר היו פתוחות.בדרך כלל דלתות בית הספר היו ננעלות והתלמידים המאחרים היו נכנסים דרך הכניסה הצדדית,מה שהיה גוזל יותר זמן.
הן נכנסו במהירות דרך הדלתות,על הכניסה היה תלוי תקנון בית הספר.
כיתת החינוך הייתה בקומה השלישית,ולכן נאלצו לעלות במעלה המדרגות.זה היה מעייף ומעצבן.
הן הלכו לאט ככל שהיו יכולות לעבר סוף המסדון,שם הייתה כיתת החינוך.
"היי,אל תדאגי," אמרה ליסבת לאנדריאה, "נעבור את זה ביחד."
אנדריאה הנהנה.
הן עמדו ליד הדלת של כיתת החינוך,שפרק היה בדיוק באמצע הכתבה לתלמידי הכיתה, "לאחר המלחמה הנוראה הזו,שנמשכה שמונה שנים וגרמה למיליארדי הרוגים,העולם היה במצב של כאוס,עד שג'ון וויליאמס וחבריו למפלגה…" הוא קטע את דבריו באמצע ושם לב לליסבת' ואנדריאה שעמדו בצדי הדלת.
"נו,נו,נו…תראו מי כאן" אמר שפרק בכעס והוסיף, "ליסבת' מיכאלסון ואנדריאה לרין,אפשר לשאול מה גרם לכן לאחר בשלושים וחמש דקות לשיעור חינוך!"
"פשוט…התעוררנו מאוחר." אמרו ליסבת' ואנדריאה פה אחד,והסתכלו לצדי הכיתה.הן קיבלו חיוך מעודד מרוזמרי וממיריאנה,הן היו ארבע בנות באותה חבורה.הן עשו הכל ביחד.הן כונו בידי הכיתה, 'חבורת המוזרות',או 'חבורת הלוזריות'.
"שתיכן ביחד התעוררתן מאוחר,אה!" צעק שפרק, "אני אלמד אתכן מה זה לאחר לשיעור שלי,גשו לכאן מייד!"
הן ניגשו באין ברירה לשולחנו של שפרק,הוא חיפש משהו במגירה ושתיהן ידעו מה הולך לקרות.
פתאום נפתחה הדלת,לכיתה נכנסה היועצת למשמעת,אריקה ד'אנצקו ולצידה עמדה מישהי לא מוכרת,שנראתה מפוחדת בעליל.היו לה פנים עגלגלות ועיניים ירוקות,גובהה היה ממוצע.
"סליחה על ההפרעה." אמרה אריקה והסתכלה על ליסבת' ואנדריאה.
"לא,זה בסדר," אמר שפרק, "המשיכי."
"זוהי התלמידה החדשה,מג לוברטו.אני מצפה שכולכם תקבלו אותה בצורה נעימה." אמרה אריקה ויצאה מן החדר.

ההמשך יבוא…(נראה לי).