'סיפור אמיתי' פן
'סיפור אמיתי'
– פן
-לפני שבעים שנה-
זה היה בבוקר חג המולד .
היה אוויר קר בחוץ והכל היה מלא שלג לבן שנראה כמו שמכה לבנה הפרוסה על גבי כל הכפר, אבל עדיין הייתה את אווירת חג המולד באוויר .
"חג המולד הגיע !" צעקתי בעודי יורד במדרגות הלבנות .
"פיטר ! פיטר קום כבר !" צעקתי לאחי שעדיין ישן .
"מה ? מה השעה ?" הוא שאל בעייפות .
"לא יודע, אבל חג המולד כבר פה ! "אמרתי וקפצתי מהתרגשות .
פיטר הוא אחי הבחור . שערו היה בלונדיני מלוכלך, עם עיניים בצבע הכחול של הים . הוא היה גבוה, ורזה . הוא גם היה בעל שם יפה, שם שמתאים לו . אני לעומת זאת , הייתי ממש ההפך ממנו . שערי הוא חם עם גוון טיפה אדמוני ועיניי חומות ,אני רזה אבל טיפה נמוך .לי היה שם מוזר , אני לא יודע למה הוריי נתנו לי אותו, הם אף פעם לא באמת הסבירו . הם רק אמרו 'הוא היה יפה לדעתינו' אבל אני לא מבין איך אפשר לאהוב שם כמו שלי . זה כאילו הם המציאו שם, שם שלא קיים . אני ופיטר תמיד היינו יותר מאחים, היה לנו קשר בלתי מוסבר כזה . היינו יותר מאחים ויותר מחברים. היינו מתואמים, משלימים אחד את השני .
החג האהוב עליי ועל פיטר היה חג המולד . ההמתנות שמונחות ליד העץ הגדול, הקישוטים המאירים את בעץ ונותן לו תחושה של בית וחום, הניחוחות שמריחים כשאמא מבשלת, הרוח הקרה שנושבת בחוץ
"חג המולד היום !" פיטר קם בשמחה .
ירדנו במדרגות הלבנות ושמענו כבר רעשים מהמטבח .
"בוקר טוב אמא" אמרתי
"בוקר טוב" היא ענתה חזרה ופנתה לעסוק בבישוליה
" היום תסעו עם אבא לעיר, לקהות דברים לחג . בסדר ?" היא שאלה והנהנו . אנחנו גרים בכפר, כפר קטן . אין פה הרבה אנשים אבל יש פה הרגשה של בית, חום ואהבה .
לעיר לא היינו נוסעים הרבה, מכיוון שהעלויות של הנסיעות יקרות, ולא היה לנו הרבה כסף . אבל כשהיינו נוסעים, זה היה חוויה אמיתית .
אני ופיטר לא הפסקנו להתרגש, היום חג המולד, שום דבר לא יכול להרוס את החג הזה !
אני ופיטר הלכנו להתארגן לכבוד הטיול לעיר, לבשנו את הבגדים הכי יפים שלנו, ושמנו מעליהם מעילי עור .
"אתם מוכנים ילדים ?" שמעתי את קולו של אבא
"כן" אמרתי והתייצבתי תוך שנייה ליד אבי, אחרי כמה דקות גם פיטר הגיע .
יצאנו אל העיר, נסענו ברכבת . הכל היה מושלג והיה קר, אבל אני אוהב את זה . זו האווירה של חג המולד . הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי שלג, שלג לבן והרים מכוסים בשלג, כמו כיפה לבנה .
היה נדמה שהשלג נצץ, אבל כנראה שרק דמיינתי .
כעבור שעה וחצי הגענו אל העיר .
"טוב ילדים, אתם תלכו להסתובב ובעוד שעה וחצי נפגש כאן, בסדר ?" אבא שלי שאל והנהנו . לא היה לנו כסף לקנות שעון, אבל בעיר הגדולה יש שעון גדול שרואים אותו מכל רחבי העיר, אז לא הייתה לנו בעיה .
הסתובבנו באזור, עד שפיטר נעצר .
"מה קרה ?" שאלתי אותו
"תראה" הוא אמר והצביע על איזה פריט שעמד באחד מהדוכנים .
התקרבנו יותר וראינו שעון בצבע זהב, מעוטר בקישוטים .
"אני ממש רוצה כזה" פיטר אמר לי .
"אני הולך לבקש מאבא" הוא אמר והלך, השאיר אותי עומד שם .
"פיטר חכה !" צעקתי לו אבל כבר היה מאוחר מידי, הוא הלך ולא הקשיב . מה קרה לו ?
התחלתי להסתובב בין האנשים ונתקעתי בכמה, לא הייתי מספיק גבוהה כדי לראות מה השעה או איפה אני נמצא, האנשים היו גבוהים מידי והסתירו את השעון.
"סליחה אדוני ?" שאלתי איזה איש אבל הוא התעלם ממני והמשיך ללכת .
הלכתי לאיבוד . חשבתי . כל מה שהצלחתי לראות היה כמה דוכנים ורגליים של אנשים, ועוד כמה אנשים לא נחמדים במיוחד.
לאט לאט התחיל לרדת הערב, ואני מצאתי את עצמי מתהלך בשלג של העיר הלבנה, במקום להיות עם אבי ואחי עכשיו בדרך הביתה, לחגוג את חג המולד .
היה כבר חושך, הרוחות התחזקו ושלג התחיל לרדת . כבר לא היו אנשים ברחובות, וגם לאט לאט הרחובות נעלמו . אני חושב שנכנסתי לתוך יער.
נאבקתי בקור, וניסיתי להמשיך ללכת, בעוד השלג הלבן מקפיא את רגליי . כל היה לבן , כך שגם לא יכולתי לדעת איפה אני נמצא, העצים הלבנים היו כל כך גבוהים, הרוח הקרה הקשתה עליי ללכת, עד שבסוף לא יכולתי עוד והתיישבתי על הרצפה הקרה .
היה לי קר והתחלתי לקפוא, לאט לאט עצמתי את עיניי בשקט .
———————————————————————-
התעוררתי ביער לא מוכר, לא כמו היער הקודם, לא היה שלג, להפך, היער היה יותר דומה לגונגל . כמה זמן ישנתי ? איך השלג היה יכול להעלם בתוך שניות ?
התחלתי ללכת, הבנתי שלחג המולד אני כבר לא אגיע, אבל אולי אוכל למצוא לפחות את הדרך להגיע הביתה .
ככל שהתקדמתי שמעתי יותר רעשים, עד שראיתי כמה ילדים יוצאים מהשיחים, עם בגדים קרועים מלוכלכים מבוץ .
"שלום ?" שאלתי אותם אך הם לא ענו .
"אתם יודעים איפה אני נמצא ?" שאלתי אבל הם לא ענו, ורק התקרבו אליי יותר .
הסתכלתי עליהם, הם לא יותר מחבורת ילדים .
"מה אתם עושים ?" שאלתי כשהם תפסו בידי
"בוא אחרינו" אחד הילדים אמר בקול ילדותי . שיערו היה חום והוא היה פרוע, הוא היה מלוכלך מבוץ בפנים . הסתכלתי עליו כשהוא תפס את ידי ולכלך את הבגדים היקרים שהלכתי איתם , אבל הלכתי אחריו.
הגענו לאיזה קרחת יער . היה שם בוץ והעצים היו יותר גבוהים מהרגיל . באמצע היה מדורה, הבנתי שכנראה הם התיישבו כאן. אולי הם ילדים כמוני ? שגם הלכו לאיבוד בתוך היער האפל הזה ?
"הבאנו לך מישהו, הוא הופיע כאן" אחד הילדים אמר .
מתוך העצים יצא עוד ילד, נראה מלוכלך כמו כל שאר הילדים, עם בגדים קרועים .
"אני יודע, אני הבאתי אותו לפה" הוא אמר
"בוא איתי בבקשה, פן" הוא אמר
"מאיפה אתה יודע את שמי ?" שאלתי
"פשוט בוא אחרי" הוא אמר והלכתי אחריו, מה כבר יש לי לעשות ?
התחלנו לטייל ביער, הוא הלך ואני אחריו
"איפה אני נמצא ?" שאלתי
"ברוך הבא לנבר לנד, פן" הוא אמר
"נבר לנד ? איפה זה ?" שאלתי אותו . בחיים לא שמעתי על מקום כזה .
"עוד מעט תדע"" הוא אמר , ואחרי חצי שעה חזרנו בדיוק לאותה קרחת יער .
"כל הילדים שהיו שם ישבו במעגל מסביב למדורה .
"והם הילדים האבודים" הוא אמר לי
"אבודים ? גם הם נאבדו פה ?" שאלתי ותם
"לא בדיוק" הוא אמר
"אני אחד מהם ?" שאלתי
"לא בדיוק" הוא חזר על עצמו ולא הבנתי כלום .
"ילדים, אני רוצה שנקבל את הילד החדש שהגיע לפה" הוא אמר והם התחילו לעשות מוזיקה עם מקלות ולרקוד ריקוד מוזר מסביב למדורה .
"תצטרף, זה בשבילך" הוא אמר
"מה זה ?" שאלתי והסתכלתי על הריקוד שלהם .
"אתה תדע כבר, רק תצטרף" הוא אמר והצטרפתי למעגל שלהם, לאט לאט התחלתי לזוז כמוהם בקצב שלהם . לא יודע איך, אבל התחלתי לדעת את כל התנועות לריקוד ולהרגיש כאילו תמיד ידעתי אותם . רקדנו כך כמה שעות
אחרי ארבע שעות , הרגשתי מסוחרר .
"מה קורה פה ?" שאלתי את פן , זה שיש לו את אותו השם שלי .
"זה עובד, הרגע שחיכיתי לו 100 שנה קורה" הוא אמר
"מה ? איך 100 שנה ? אתה ילד" אמרתי
"עכשיו אתה המקולל" הוא אמר
"מה ?" שאלתי
"יש קללה, היא קיללה אותי אבל עכשיו אתה החלפת אותה" הוא אמר
"מה ?" שאלתי
"איפה אתה חושב שאתה נמצא ?" הוא שאל אותי
"לא יודע, ביער .. המשפחה שלי בטח מחפשים אותי"
"הם לא, הם לא יוכלו למצוא אותך" הוא אמר
"מה ?" שאלתי
"אתה שומע את זה" הוא אמר ושמעתי בכי מצמרר של ילדים .
"כן …" אמרתי . אני לא מבין כלום .
"זה הבכי של הילדים האבודים . כל מי שמגיע לפה, מת . לא חיי יותר, וכל לילה ולילה, הם בוכים כי הם מתגעגעים למשפחות שלהם …" הוא אמר
"רגע מה אתה אומר ? שאני מת ?" שאלתי
"הו, אתה לעולם לא תמות . אתה תהיה כלוא בכלא נצחי, זה מה שקרה לי" הוא אמר .
"מה ?" שאלתי
"אתה יכול להיות פה עכשיו, לעשות כל מה שאתה רוצה . אתה המחליט עכשיו . אתה המחליט על האי הזה , כל מה שאתה רוצה אתה יכול לקבל, חוץ מהשפחה שלך או מהמשפחות של ילדים אחרים" הוא אמר
"נשמע טוב ? נכון . אז זהו שזה לא הכל . כדי להמשיך לחיות פה, כדי להשאר צעיר לתמיד … אתה צריך לגנוב נשמות לילדים אחרים, כדי שנשמתך תהיה צעירה לתמיד" הוא אמר
"הילדים האבודים ? זה ילדים שמתו, כל הילדים שנשמותיהם נגנבו מגיעים לכאן, לכלא הנצחי.
"מה ? ולמה דווקא אני ?" שאלתי
"הקללה זה לא משהו שאתה מחליט עליו, זה משהו מלידה . אף פעם לא הבנת למה קוראים לך פן ? הורייך, אחיך … הם היו לא יותר משליחים שלי " הוא אמר
"מה ?" שאלתי .
"הקללה הוסרה מעליי, ואתה הבא בתור, עכשיו אתה צריך לגנוב נשמות של אחרים כדי להמשיך לחיות, אתה צריך לשמוע את הבכי שלהם כל לילה ולילה."
"אך תשים לב, אם לא תבצע את הקללה הנוראה אתה תהיה כלוא, בתוך נבר לנד, אני עכשיו חוזר לעולם הרגיל כי מינתי פן אחר" הוא אמר
"ואיך אני אמצע עוד פן אחד ?" שאלתי
"אתה תצטרך לגרום להורים של הילד לקרוא לו בשם הזה, אבל שים לב כי בכל פעם שיש פן חדש השם משתנה, השם של מי שתצטרך למנות לא יהי פן יותר ." הוא אמר
"אז מה השם שלי ?" שאלתי
"אתה תגלה בהמשך"
"שים לב שהילדים שאתה גונב להם את הנשמה הם רק בנים" הוא אמר
"למה?" שאלתי
"מכיוון שבנות נהיות כמו אמא בשביל הילדים האבודים שלך, ואז הם לא עובדים בשבילך . הילדים האבודים לא יודעים שגנבת את הנשמות שלהם, הם חושבים שהם חיים ושמשפחתיהם מתו והם אסירי תודה בשבילך . אל תאבד את זה"
"ומה השם של הפן החדש ?" שאלתי
"השם של הפן החדש הוא וונדי, וונדי דארלינג" הוא אמר, ואחרי כמה דקות גם נעלם . לא הבנתי כלום , רק הסתכלתי על השמיים, על השמיים האפורים של נבר לנד.
-היום-
דפקתי על דלת חלון , מנסה לגרור עוד ילדה אל הארץ הקסומה שלי, הארץ שבה 'ילדים לא גודלים לעולם' הארץ שהם חושבים שהיא כל כך מדהימה אבל אחר כך מגלים כמה נוראה היא.
"את וונדי ? וונדי דארלינג ?" שאלתי בפליאה . זו בת . הפן הקודם אמר לי שאסור להביא בנות לנבר לנד .
"כן !" היא אמרה בהתלהבות והכניסה אותי לחדרה, ואני נכנסתי מבולבל .
"מייקל, ג'ון תתעוררו , הוא כאן !" היא אמרה ועוד שני בנים התעוררו .
"אתה יכול ללמד אותנו לעוף ?" היא שאלה .
"כן .." אמרתי מנסה לחשוב . להביא אותה לארץ או לא ? כי היא הפן הבאה …
"רוצים לבוא איתי לארץ שלי ? לארץ שלא גודלים בה לעולם, ארץ שאפשר לעשות בה הכל ? שכל מה שתרצו יתגשם ?" שאלתי . כבר התרגלתי לעבודה הקבועה הזאת .
"כן !" הם אמרו בשמחה ופזרתי עליהם קצת אבקת פיות .
"תחשבו על דברים טובים" אמרתי והם התחילו לעוף .
"קדימה , בואו לנבר לנד !" אמרתי
"כן, לנבר לנד !" הם אמרו והתחלנו לעוף מעל העיר שבה הכל התחיל, העיר שבא נאבדתי .
"וונדי איזה שם יפה" אמרתי
"תודה" היא אמרה .
"ומאיפה השם שלך ? כי זה לא שם רגיל" היא אמרה
"אני נקראתי על שם אחי" אמרתי
"בגלל אחי קוראים לי 'פיטר פן'"
תגובות (1)
וואו סיפור מהמם