תודה.

סיימנו לאכול את האוכל שבישלתי והנכדה אמרה שזה היה טעים מאוד.
כולם הנידו בראשם ברוב נימוס.
הנכדה החליטה להודות: "תודה, לירקן, לקצב, ולמכולת." אמרה, "על שסיפקו את הירקות, הבשר והשמונצ'ס."
היא התיישבה והמשיכה לאכול בשלווה.
"אכן, צריך להודות – ל כ ו ל ם" אמרתי, "למי עוד?"
ללא היסוס הוסיפה הנכדה את המאפייה.
"למי עוד?" שאלתי בנועם.
"לשכנה שנתנה לנו את המתכון למנת בוקובוקו קדרת בשר ללא בשר."
"למי עוד?" שאלתי מוטרד משהו.
האימא של הנכדה נחלצה לעזרת הבת, נכדתי, והחליטה ללמד את הבת פרק בחקלאות, "סבא מתכוון – בגלל הרקע החקלאי שלו – למי שחרש, שידד, החליק, זרע, השקה, הדביר, דילל, קצר ואסף, ולתנובה שהביאה את כל אלו לכול הארץ ולסופרמרקט וחברת האשראי… ובטח עוד כמה אנשים וגורמים שהיו שותפים – בהכנת הארוחה."
"למי עוד?" הקשיתי.
הנכדה קמה ממקומה, נגשה אל הסבתא שלה וחיבקה אותה ואמרה: "לסבתוש שערכה את השולחן."
"למי עוד?" שאלתי משום שבשלב הזה הנרווים שלי קיבלו צמרמורת.
הנכדה שלמדה לפני שבוע על מעגל המים בטבע ועל אנרגיה מתחדשת אמרה: "גם לחברת החשמל והגז."
"למי עוד?" שאלתי.
איש לא השיב, כולם היו עסוקים באכילת המנה האחרונה שהכנתי.
הרגשתי כמו פולניה.