שטויות ברוטב בטטה

וגוף ביתי עטה ציור שטותי אותו כלאו עינך.
נשמתך נושאת עימה מסגרת, זו היא מהות חייך.
הוא מתעמק ומתרפק, והוא צוחק ואז ישתוק.
והוא יתפור חיוך קטן, מן חיוך כזה מתוק.
ראש מורם וגב זקוף, צמרמורת עבה בכל הגוף.
הוא צמא רק למילים ולליטוף.
הוא משותק ואז יצעק כי הוא שתק ואז יצחק.
והמראה מעולם עוד לא מראה שהוא יותר מפיסת אבק.
והוא טיפש כי הוא חכם והוא מוצלח כי הוא תם.
נופל וקם נופל ותם, אילו רק היה עוד חלק בעולם.
וגוף ביתי עטה ציור שטותי, לעולם לא יבין הוא לכוונתי.