“סבתא איך זה להיות זקנה?”

"סבתא, ישנה לי אלייך שאלה קטנה,
רוצה אני לדעת איך זה להיות זקנה".
– הקשיבי לי היטב נערה חמודה,
כמוך הייתי לפני 53 שנה.
אך קצת לפניי, בערך 17 שנה,
באתי לעולם כמוך וכמו שאר אנשיי העולם.
הימים חלפו והבת מצווה הגיעה,
ובלי ששמתי לב הייתי נערה בת 16 עם תעודת זהות ביד.
לימודים ובגרויות היו בראש מעייני,
12 שנות לימודים סיימתי לי בהקלה רבה.
גיל 20 וכבר מתחת לחופה בשמחה עצומה,
עם סבא שלך שהיה החתן באותה התקופה.
"אשתי" הוא קורא לי ואני בהלם רב,
שהקמתי את ביתי, דבר שחיכיתי לו כל חיי.
עם כל ההלם שבדבר, וההתרגשות שבא בעוצמה,
נולדו לי הילדים וקראו לי "אימא" בפעם הראשונה.
לאט לאט עברו ילדיי אותו תהליך שעברתי במשך חיי,
הקימו בתים והולידו לי נכדים לתפארה.
שנים חלפו להם, זקנה הפכתי ועורי התקמט,
הייתי בטוחה שמי שגדל מעריכים אותו יותר.
הבנתי שהזקן כבר מת נחשב בעיני האחר,
כנראה שטעיתי שחשבתי קצת שונה.
אותו מסלול חיים, אותו תהליך,
גם אם פחות או יותר מהשני.
אז נכדתי היקרה, זכרי היטב,
העולם מידי פעם שוכח להסתכל על האמת.
בכל פעם שתיראי זקנה קצת מתקשה,
זכרי תמיד יבוא יום ואת עוד תיתפסי את מקומה.
חצי מהחיים כבר עברתי ואת רק בתחילה,
תנצלי אותם היטב ותמלאי אותם בתכולה.
החיים רצים ואנו צריכים לרוץ כדי להספיק אותם,
אל תשכחי שבתוך תוכי אני עדין בגיל שלך…