משאלה

כל הקיץ תכננו את החתונה. כבר באמצע החורף בתחילת שנת 2007 ידעו שהיא תתרחש כשיוני החליט לקשור את טבעת היהלום לצווארה של מאסניה השמנה והשעירה בסרט אדום ולהבטיח לעצמו את ה'כן' החד משמעי. אחר כך התחילו ההתרוצצויות לבחירת מקום האירוע, השמלה, הנעליים, האוכל שיוגש והספקולציות: איך יראה הגן המואר ואיזה צבע ייבחר למפות השולחן ובאיזה סדר יפוזרו בשטח הקטנטן שיישאר אחרי שיעמידו את הדוכנים, המזנון והבר על הדשא. הסגול שלט גם כצבע הרקע בקישוט החופה ותפאורת האולם וגם בעיניה היפות של שרית שאופרו בקפידה ובנוכחותו הכמעט חבויה הבליט את גודלן ואת יופיין הרב. הירוק שרצתה תחילה, ואשר אגב החמיא לה באותה המידה, פינה את מקומו אחר כבוד לסגלגל העדין שתאם להפליא לפרחים שהונחו על השולחנות לצד הפמוטים והנירות ולזר פרחי הסחלב הציורי שאחזה בידה. בשעת החופה התרגשות גדולה אחזתה עד כי נאלצה להפקידו בידיה הנאמנות של אימה ובה בעת להושיט אל שפתיה אל כוס היין למיני לגימונת כמצוות הרב המפוקפק.
עברה שנה ושרית עדיין שוקדת על לימודיה באוניברסיטה ורק כעבור שנתיים הצליחה לסיים בהצטיינות את התיזה שכתבה על 'התגלמות הרוע הבנאלי ביצירותיו של גוגול' בלימודי התואר השני. עוד שנה עברה, עוד אחת ועוד אחת ועוד ועוד.
שבע שנים חלפו.
וכל אותה העת היה סבא, שאהבתו האין סופית לנכדתו הבכורה היתה שם דבר בעיני כל, כבר התחיל לדאוג ולתהות, לשאול שאלות חטטניות ולהטריד את האם המחותנת בכל פעם שהגיע לבקר. אביה המחותן הצטרף אליו לתגבור הכוחות ושניהם יחד וכל אחד מהם לחוד ישובים בסלון הבית מול הטלוויזיה מביעים בפניה תרעומת גלויה על כך שהיא איננה מתערבת בחיי הזוג הצעיר. אולי יש להם בעיה? למה את לא מבררת מה קורה? תדברי איתה ותגידי לה שיתחילו להזיז את העיניינים. את לא מבינה? נרדמת בשמירה? מה קורה כאן? כבר עברו יותר משנתיים שלוש…ארבע חמש…
נו? מתי יהיה לי נין או נינה? היה סבא שואל את שרית כמו היתה זו רווקה מזדקנת הדבקה בסירובה לצאת לדייטים. אני רוצה לטייל איתו בגן הציבורי, לנדנד אותו בנדנדה כמו שעשיתי לך כשהיית קטנה ואחר כך גם לקחת ולהחזיר מהגן כמו שלקחתי אותך יום יום ובדרך אקנה לו שלוקית כמו שקניתי לך. הו כמה שאני כבר מחכה לזה! חוץ מזה תדאגי גם לעצמך. כשתהיי זקנה בבית אבות כמוני מי יבוא לבקר אותך? אם לא יהיו לך ילדים גם נכדים לא יהיו לך. אי אפשר להישאר לבד. זה לא נורמלי! ואת, מנופף באצבעו לעברה של האם, איזה מין חינוך נתת לבתך? שלא תרצה ללדת ילדים? איפה נשמע דבר כזה?
והמחותנת השניה מתקשרת לשאול ולתחקר, רוצה לדעת פרטי פרטים על מה שהאם בעצמה לא חשבה אפילו לשאול את בתה!
יום יום היו ההורים מתווכחים ביניהם בסוגיה הרגישה. האב תבע התערבות מיידית בנעשה, אבל האם האמינה שכל מה שצריך לקרות יקרה בזמן ובמקום הכי מתאים ועל כן עליהם להתאזר בהמון סבלנות.
משכלו כל הקיצין, התיישבו השניים על ספת הפסיכולוגית וגוללו בפניה את סיפורם. הפסיכולוגית, אישה מוערכת וחכמה מאד, הבינה מייד את העניין וידעה בדיוק מה עושים במקרה כזה. כלום. לא מתערבים ומפסיקים להציק ובמקום זה נהנים מהביחד ומהחופש המאולץ ונוסעים לטייל בעולם.
אך העצה לא בדיוק התאימה לאב. מידי פעם התפלק לו מין חוסר שביעות רצון שכזה, דיבור קטן או סתם מילת מחאה. לפעמים היה עצוב, לפעמים כעוס ותמיד הביט בקנאה על כל הסבים והסבתות שטיילו בחוף הים עם העגלות או צעדו עם הנכדים שלהם בטיילת. והיה רוטן : אני כבר רוצה לישון עם סבתא. למה לא מגיע לי? למה כל החברות שלה שהתחתנו אחריה כבר הספיקו ללדת שלושה ילדים ולה אפילו לא אכפת? כשאני חושב על זה כבר היה יכול להיות לי נכד בכיתה א'! איזה פיספוס! מתי היא רוצה ללדת כשתהיה בת 40? עם טיפולים והפריות? למה היא לא מבינה את זה? ויוני? העבודה והטלסקופ – זה מה שיש לו בראש? מתי הם יתעוררו?
והאם, שעובדת בבית ספר דתי, קצת מתביישת להסתובב בין כל הסבים והסבתות שהיו פעם התלמידים שלה ולהמשיך להגיד לכולם שהבת שלה מגדלת שתי חתולות זקנות – את קלופה ומאסניה. כבר הפסיקו לאחל לה 'בקרוב אצלך' כשנולד תינוק חדש לאחת המורות או לאחד מילדיה, אירוע תדיר כמעט יומיומי במקומותיה, כי מסתכלים עליה כעל עוף מוזר בסביבה. הפסיקו להציק, להתעניין ולשאול מזמן והכניסו אותה לקטגוריית 'השונות' – תרתי משמע. והיו אף כאלה שהרחיקו לכת עוד יותר ונמנעו מלהזכיר את חוויות הסבתאות בנוכחותה, לא כל שכן לשתפה באלבום התמונות שלהם באייפון, שמא תביט בהן עינה הרעה, חלילה, וליבה יתמלא קנאה. ושכנתה טובה אמרה לה יום אחד: נו מתי תחגגו גם אתם כדי שאוכל להשיב לכם כגמולכם? אתם תמיד מגיעים לשמחות של כולם ועדיין לא הגיע גם תורכם… ובאותה נשימה הס מלהזכיר את נפלאות התבונה של נכדיהם, כי אין משיחין באוזני מי שטרם הפכה לסבתא על עניינים רגישים מסוג זה. חברה אחרת שלה, כבר סבתא לחמישה נכדים, ניתקה איתה את הקשר מחשש פן תיפגע קרן השפע והנחת שלה אם תעז לשוחח עימה בטלפון ולפלוט במקרה את הסוד הכמוס בלידת נכדים ובכלל אין טעם לשוחח עימה על נושאים הרחוקים ממנה כמזרח ממערב.
רק שתי צדקניות המשיכו להאמין שעומד להתרחש לה הנס הגדול ולכן המשיכו להתפלל למענה. שהשם ירחם עליה כבר ויכניס מחשבות טובות בראשה של ביתה כדי שתרצה להרות ולזכותה בתואר הסבתא הנכסף. ובכל הפרשת חלה היו מזכירות את שמה של שרית ומתפללות שהנה כבר התמלאה מכסת התפילות.
כמו טיפטופי גשם על העורף ביום שרב החלו להגיע הרמזים הראשונים בשלהי הקיץ השביעי. שרית בקשה לפקוד את קברה של סבתה ולהתפלל להגשמת משאלות ליבה. מידי פעם נהגה לעלות לשם בעיקר כשהגיעה לפרשת דרכים בחייה ועמדה בפני החלטות קשות. תמיד האמינה שבכוחותיה הנסתרים של הצדיקה תוכל להסתייע בבחירותיה ולאור ניסיונה הטוב, מזה שני עשורים תמימים מאז לכתה בטרם עת, תכוון גם הפעם באמצעות אנרגיות- על. אבל הפעם זה היה שונה. היא לא חשבה שתמצא עבודה טובה יותר ולא שיוני יקבל תפקיד יותר חשוב. היא התפללה תפילה אחת ממוקדת בבקשה אחת שתשנה את חייה.