הדוד החמדן

סבתא שלי סיפרה לנו פעם שבילדותה היא ראתה מבעד ההמון שהתכנס בשער יפו את מצעד הניצחון של הגנרל שהחזיק בתיקו עקרב מחמד ושקרא לסוסו "הינדנבורג" על שם אוייבו הגרמני *. זה היה בימי חג החנוכה של 1917. מה שהיא לא ידעה זה שליד המצביא הדגול עמד קצין במדי סרן שהפך לאגדה ושלא מכבר לבש בגדי בדואי במדבריות ערביה בשרות הממלכה הבריטית **.
באותם הימים היו בירושלים מספר רב של יתומים יהודים שכמוה סבלו מעוני ***. היא ושלושת אחיה היו גרים בדוחק בדירה קטנה של שני חדרים בשכונת מחנה יהודה יחד עם הסבא הקשיש והסבתא העיוורת. למרות שהיו אוכלים פעם ביום ארוחה חמה בבית התמחוי היו ימים שהלכו לישון רעבים. בימי החנוכה גם להם הייתה ציפייה גדולה ללביבות וסביבונים שלא תמיד היו בהישג ידם. אבל מצבם העגום לא מנע מהם לצאת כל יום לחצר המשותפת כדי לשחק עם ילדים אחרים שדיברו כמוהם ערבית, עברית, לאדינו ויידיש בלי קשר לעדת מוצאם. בימי שבת היו עוברים עם הסבא ליד בית הכנסת "זוהר חמה" ומתבוננים בהתפעמות בשעון השמש הקסום שבחזיתו.
עוד מתקופת השלטון התורכי הקהילה היהודית התנהלה תחת הנהגתה של מועצת חכמים על פי דין תורה. כיוון שכך היתומים היו תלוים בחסדי הקהילה שבעצמה נזקקה לתרומות שנאספו על ידי שליחים שנשלחו לקהילות של דמשק וקהיר. הסיוע הדל שקיבלה המשפחה לא הספיק לקיומה לכן נאלצו היא ואחותה הבכורה לצאת לעבוד כתופרות תיקונים על שמיכות משומשות.
כל שנה ביום כיפור התגודדו היהודים בסימטה שליד הכותל המערבי כדי להתפלל ולשמוע את תרועת השופר. סבתא סיפרה לנו שפעם אחותה הקטנה ג’אמילה משכה אותה בשרבול והצביעה על הרקיע מעל החומה הקדושה. "תראי עליזה זאת השכינה!. אמרה בהתרגשות. איפה?, שאלה סבתא שלי. שם למעלה יש כדור של אש שמסתובב כמו גלגל. אני שאלתי את סבא והוא אמר לי שזאת השכינה…הוי ג’אמילה, את שוב חולמת, אין שם שום דבר”.

לסבתא היה דוד אמיד וחמדן. שמו היה ריימונד. סוחר בדים שהיה בעל חנות ברחוב יפו. הוא התגורר עם משפחתו בבית מפואר בקירבת מקום. היו להם משרתים ואפילו חשמל שאז נחשב למותרות שמעטים היו יכולים להרשות לעצמם. את הבדים הוא היה מייבא מצרפת הרחוקה דרך נמל יפו העתיק. המשלוחים בדרך כלל היו עושים את דרכם לירושלים ברכבת העות'מאנית שיצאה פעם ביום מיפו בנסיעה אטית עד ייאוש שנמשכה כארבע שעות. הנסיעה האטית כל כך הולידה בדיחה על פיה נתלו שלטים ברכבת שהזהירו את הנוסעים שלא לרדת לקטוף פרחים בזמן הנסיעה. כל "המי ומי" בעיר הקודש היו קונים את הבדים המרהיבים של ריימונד שעם השנים הפך לאיש עשיר ובעל השפעה.

מועצת החכמים החליטה לזמן אותו לשיחה בבית הכנסת הספרדי "אל קהל גרנדה" שבעיר העתיקה ****. “אתה אדם בעל ממון וביכולתך לעזור לאחיינים היתומים שלך, למה אתה לא תומך בהם?. שאלו החכמים. אתה בטח יודע שמאז שנרצח אביהם הם סובלים ממחסור”.

כל היישוב ידע על מעשי הגבורה של האבא הנערץ שהוכתר בתואר "מוּסה משחרר הבתולות”. כנופיות של בדואים נהגו אז לפשוט על השכונות הגובלות במדבר יהודה והיו חוטפות ילדות תמימות כדי שישמשו להם לנשים על פי המנהג הקדום שלהם. מוּסה הגיבור היה יוצא למדבר עם עוד כמה יהודים אמיצים וחסונים כדי לשחרר את הבנות היהודיות שנחטפו בעורמה. היו פעמים שהיו מצליחים לפדות אותן בכסף ואם היה צורך גם בכוח. עד שיום אחד חבורה של נוודים חמושים רדפה אחריהם והאב נרצח תוך כדי מנוסה חזרה עם אחת הילדות. את גופתו של מוּסה מצאה שיירה של עוברי אורח סמוך לוואדי קלט.

ובכן, הדוד האמיד טען להגנתו מול הדרישות של זיקני העדה הספרדית שהוא ממילא נותן צדקה בסתר לאביונים. כמו כן אמר שעליו לפרנס קודם את אישתו ואת ילדיו ושהכנסתו לא תספיק כדי לממן מזון וביגוד גם לארבעת הילדים של אחותו המנוחה.
אחרי כמה ימים התכנס בית הדין הרבני ושקל את טיעוניו, אמד את רכושו ופסק שעליו להעביר ליתומים סכום סביר של כסף כל שבוע לקראת שבת כדי לקיים את הפסוק בתורה (שמות כב): "כל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים”.
והרמב"ם פירש: "חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה… והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רָדָה בהן או איבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן”.
הדוד הקשיב לחכמים באי נוחות אבל התחייב מול בית הדין להעביר את הכסף במועד.
אלה שבהגיעו הביתה אשתו המגונדרת סירבה בכעס לקבל את הגזירה ואסר עליו למלא אחר המוסכם. "החובה שלך היא קודם כל כלפי הילדים שלך" ,גערה בו הגברת המתנשאת. "חוץ מזה אנחנו בקושי מכירים את הבטלנים האלה”.
עבר שבוע והכסף לא הגיע. עברו שבועיים והיתומים עדיין לא קיבלו פרוטה שחוקה מהדוד. בית הדין התכנס שוב וזימן אותו בדחיפות. הדוד ריימונד התייצב ושיקר כאשר טען שהיה חייב כסף רב לסוחרי בדים בצרפת ולא נשאר לו מספיק הון כדי לקיים את הבטחתו אבל שבקרוב הוא יעביר לקופת הצדקה את הסכום הנידרש.
עברו עוד שבועיים והכסף לא הגיע. היה ברור שהדוד לא מתכוון למלא את חובתו כלפי היתומים ובית הדין נאלץ להכריז עליו כפסול עדות *****. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים בין כל היהודים בעיר ואפילו היו מוסלמים ונוצרים ששמעו שלריימונד מוכר הבדים יש לב של אבן ולא רק שלא מרחם על יתומים אלה שגם מתנכר לילדים האלה שהם בשר מבשרו. כיוון שכך הרבה לקוחות הפסיקו לקנות בחנותו. אשתו והילדים היו יעד לאמירות קשות שנאמרו מאחורי גבם בבית הכנסת, בשוק ובחצרות ובני הקהילה הפסיקו להזמין אותם לשמחות.
החרם עשה את שלו וריימונד ומשפחתו החליטו לעזוב את ירושליים ולהגר לאירופה. את רוב מטבעות הזהב והאבנים היקרות שאגר במשך שנים דחס הדוד אל תוך הכיסים הרחבים של חגורת עור צולבת שקשר מעל החזה ומסביב למותן והסתיר מתחת לבגדיו. ריימונד סיכם עם אשתו שהוא יסע קודם ואחרי שימצא שם בית ראוי ויפתח חנות ישלח להם את הכסף כדי שהיא והילדים יבואו אחריו. וכך הגיע לעיר הנמל יפו שלא מזמן סבלה ממגיפה של "דבר" שהפילה הרבה קרבנות והשאירה את התושבים עם חשש כבד להתפרצות מחודשת של המחלה הנוראית ******.
באונייה שילם עבור תא שינה נוח ודאג לקבל אוכל כשר. אבל לאחר כמה שעות של הפלגה בים הפתוח חש ברע. בעיקר סחרחורת ובחילה בגלל התנודות של הספינה השטה. הוא הסתגר בתאו וסירב לאכול כל מאכל. למחרת יצא אל הסיפון לשאוב אוויר. הוא נראה חיוור מאוד וכעבור כמה דקות התחיל שוב להקיא את הנשמה עד כדי כך שמשך את תשומת ליבו של מלח שעבר במקום. החיוורון והעויתות הבלתי פוסקות הזכירו לספן את המגיפה שלא מכבר הייתה ביפו והתחיל לצעוק אחוז אימה: "דבר"…"דבר"…”דבר"…הסוחר המבולבל נבהל ורצה לצעוק שהוא מקיא בגלל הטילטול של הספינה אבל לא הצליח להוציא מילה מגרונו כי נחנק מקיאו. מהר מאוד באו עוד ימאים שהפילו את ריימונד על הרצפה ואז הכניסו אותו בכוח לתוך שק וזרקו אותו לים.
הדוד ההמום שקע במצולות הים התיכון ואיתו החגורה הצולבת הכבדה עם מטבעות הזהב והאבנים היקרות שהוא אגר ליום סגריר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
* הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי שכבש את ירושליים מידי התורכים.
** לורנס איש ערביה.
*** ב1917 היו כ3000 יתומים יהודים על פי סיפרו של סיימון סבאג מונטפיורי : ירושליים – הביוגרפיה.
**** בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי.
***** אסור להשתמש בעדותם במשפט העברי בין היתר בגלל שקיים חשד לגבי יושרם המוסרי.
****** ב1922 פרצה מגיפה של דבר ביפו. "הארץ" 13-07-1922, הארכיון חלאומי.

מאת קאמילו אזאגי מנשה