האלוהים המאמין
אלוהים לא צוחק.
הוא שלח אותנו לכאן
כדי שנסתדר
אל עולם קשה קשה,
אלוהים אינו צוחק.
הוא לא צוחק אפילו
כשמישהו מספר בדיחה
או כשארבעים מליון בני אדם
צוחקים יחד,
הוא לא מגחך
אין בו שמץ של חיוך
וגם לא של חינניות או ענווה.
כי כשאלוהים שלח אותנו לפה
הוא היה רציני.
אולי הוא ציפה למשהו.
ואולי הוא בעצם עדיין מצפה
שזה עוד יקרה.
ואם אנחנו הפסקנו
להאמין בעצמינו
מה זה אומר על המצופה?
ולמה חייבת אני לעבור שחור
כשלא יזכרו אותי מושיענו.
איזה שינוי אני אעשה
אם הנני אבן שנשכחה בדרך.
ובכן, עתה כבר ברור
לכל השואלים
אם זהו המצב ואלוהים
לא נחנק מקונדס שם למעלה-
כי הרי זה הגיוני
שבאחד הימים
לא יסבול את כל מה שמתרחש
אם ישים לב לכל כישלון ואש
כאן למטה.
מהר מאוד יצא מדעתו
ויעדיף להסתכל רק
על כל הדברים הטובים.
רצינותו לא תומר.
אבל מה יעשה,
כשיתמכר ליופי הבוער
וישכח אותנו ילידים?
אין לו אמא וגם לא אבא
אז במובן הזה הוא די מופרע.
אם הוא צודק תמיד
אז הרי שגם יש לו
תסביך עליונות קטנטן,
מעולם לא ידע תבוסה.
עיניו נפערות כשהוא מביט
במה שהוא מספר לעצמו
שאינו יכול לשלוט.
הו, זה כמעט כמו סמים
אולי הוא מספר לעצמו
שהוא דומה לאנוש?
כן, לא קרה פעם ולא פעמיים
שכל המלאכים התרעמו
כשהוא החליף דמותו.
איש פשוט עמד על המזח
ולא רצה להחליף את תחושתו
בשום דבר נכון.
הם חשבו כמעט שאיבדו אותו,
הם, פרי מחשבתו
לטובת התמכרותו הקלה.
ורגע לפני שהתחרפנו חזר
כי לא יכל להפתר מהם
במעייני ראשו,
הם עוד מדברים שם.
זה התחיל להיות קצת מסוכן
כשהתחיל לעשות בדיחות שואה,
ממש הביך את עצמו.
זה כמעט אנושי להרגיש אשם,
הבחין בין הרף
וקרץ למלאכית שעברה לידו.
כן, כן, אלוהים חי בסרט.
לכעוס או לקנא בבריות שיצר
לא יכול
כי אין לכך תועלת
ואין בכך הזדמנויות.
אשליה של חופש, מסתורין
ולא נודע יצר עלינו
כדי לרתק עצמו.
זו הייתה מלכודת דבש
אם לא היה מאמין בנו
לא היינו פה עוד.
אז מה זה אומר כשחלקינו
לא מאמינים בו
אולי הוא חדל מעט אמונה בעצמו?
אז הוא לא יושב למעלה וצוחק,
אחרי הכל הוא היה מאוד רציני.
וכעת הוא רק מעמיד פני מת,
כן, הזמן שלו תם
וזה גם המקום היחידי
בו מלאכים לא יכולים להציק.
אולי בכלל הזמן שלנו לעשות
את מה שהוא התכוון באמת,
ללא כל זוועות,
כבר הגיע לפני שנה.
אבל הוא בטעות לא ידע.
אנו לבדנו, משתובבים במוחו המת
לבד,
האם הוא יודע שאפשר להתעורר
מן המוות שלך?
האם מישהו סיפר לו?
לא.
כי הוא כנראה יודע כבר הכל
הודות פרי יצירותיו
כשגופו חסר הרוח שומע
את זעקותינו החלולות.
אז בזמן שהקהל מתחזה למת
כדי להזדהות עם הדמויות
הן ממשיכות לדבר ולצעוק ולצעוק.
מי יפסיק את מופע האיימים
שממשיך בלי לחדול?
הקהל מת
ואין אף אחד שיפסיק אותם.
תגובות (8)
התחברתי להתחלה , אבל עם ההמשך אני לא מסכימה , בגדול יש לך כתיבה מאוד סוחפת.
תודה (: ואת לא חייבת להסכים, זה בסדר, גם אני לא מסכימה עם 99% מהקטע
היי אוליב. כבר מזמן רציתי לומר לך שאת אחת הכותבות המוכשרות פה. ואם את תוהה למה אני בקושי מגיבה לך, זה רק בגלל שהקטעים שלך נורא ארוכים ואני עצלנית איומה. אז אני אף פעם לא מסיימת למרות שאני ממש משתוקקת לדעת את כל הסיפור (בלי לקרוא, וכמובן שזה לא מציאותי)
מה בעצם ניסת להעביר לנו דרך הקטע הזה? לדעתי זה משהו משמעותי אבל אני מניחה שלא הבנתי נכון אז אני יותר מאשמח להבין מה הפואנטה.
מי הוון, כעיקרון אני מניחה שכל מני רגשות. כמו בדידות וכאוס אבל גם חמלה ואמפתיה. כאילו… התחושה שמשהו השתבש בדרך. אנחנו דומים בעצם לדמות האלוהים בשיר, והוא דומה לנו. אולי הכוונה שאנחנו האלוהים של עצמינו ואנחנו מתחמקים מהמשמעות ומעדיפים להיות אנושיים. לא יודית יש כאן המון, בנוסף זה קטע ארוך מקווה שהבאתי לך כיוון
מפתח סול את ממש ממש מחמיאה לי תודה דרלינג. צודקת לגבי האורך. אבל את מקסימה שהשארת לי הודעה תודה
בעקרון ההודעה היתה יותר ארוכה אבל האינטרנט התנתק לי באמצע אז זה נמחק. אבל הבנת את המסר… ;) לילט!
חח חבל. כן הבנתי (: לילט