אורי, אורה, אורו ואורה

אני מדבר אל אוּרי אבל הוא לא שומע. כל פעם הוא בא עם פרצוף אחר. כעת הוא מביט בי, אוזניו ארוכות, והעיניים שלו אומרות \'תראה, אני ארנבת\'.
^^
לארנבת שלי קוראים אורה אבל היא לא יודעת שהיא יודעת לדבר.
לדבר, כשהיא ישנה.
לדבר, כשהיא לועסת חסה.
לדבר, כשהיא כולה מכווצת ורועדת וילדים מאושרים מלטפים לה את הגב.
ולהקשיב, כל זמן שהיא נושמת והעיניים שלה מצלמות את בבואתי.
היא לא מבינה שפה. מעבר לכך – המוח שלה לא יכול להכיל את המושגים \"שפה\" או \"תקשורת\". כשאני מדבר, המילים שלי נקלטות אצלה בתור רעש. היא לא יודעת ולא זוכרת, אבל היא החבר שלי, ואנחנו מנהלים שיחה שלא צריך בשבילה מילים, מושגים או זיכרון.

אורה מתה שנה שעברה, אבל עכשיו לחבר שלי קוראים אוּרוּ.
אמרו עליו שהוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה {כמו כל קיבוצניק בלונדיני גבוה}. אף פעם לא הבנתי אנשים שאומרים את זה. הרי אפשר להיות רק דבר אחד כל פעם, לא? {החבר שלי באמת יכול להיות הכול, אבל לא כשהוא אורו}.
אוּרוּ יכול היה להיות הכול, אבל הוא העדיף להיות משהו מסוים – לוחם סיירת. במבצע צוק איתן הוא קיבל בלטה בראש, אבל הוא יצא מזה בסדר, כי הוא חבש קסדה. אבל הוא לא חבש קסדה כשהוא רכב על אופניים אחרי השחרור, ומאז הוא \"לא בסדר.\" הוא מסתובב בקיבוץ ומטריד ילדים ו{בעיקר} ילדות. המשטרה מכירה אותו. ומה שעצוב: נראה שהוא זוכר מה שהוא היה פעם, וזה אוכל אותו מבפנים {את מה שנשאר}. פעם אחת, ברגע של צלילות, נדמה שחזר אוּרוּ הישן, והוא אמר פתאום: אני יודע שההורים שלי בגללי התגרשו. שנייה אחרי זה הוא שוב פעם לא דיבר בהיגיון.
ואז החבר שלי כבר לא היה אוּרוּ, הוא היה משהו אחר.
כולם מכירים מישהו פגוע מוח. המשפט המצמרר ביותר ששמעתי בהקשר של אנשים כאלה הוא \"אין עם מי לדבר\". מה הכוונה פה בדיוק? שהאדם שמולכם הוא קופסא ריקה?!
כן, זו עובדה. לפעמים יש אנשים שלא יכולים לנהל שיחה הגיונית. אתם תשאלו אותם: \"היי, אדם א\', איך עבר עליך היום?\" והם יענו: \"מחק ועיפרון.\" אז מה? העובדה שהם לא יכולים לנהל שיחה \"הגיונית\" לא אומרת שהם לא שמעו אתכם, שהם לא ראו אתכם, שהם לא ענו, שהם לא יכולים להרגיש, שהם לא חיים.

גם אני, בדרכי שלי, פגוע מוח.
\'מפגר\' אם תרצו. כשאנשים מדברים אליי, אני לא יודע מה לענות להם, אז אני סתם אומר דברים חסרי פשר, כי אני מאוד רוצה להיות חברותי. לפעמים זה מבריח אותם מיד, ולפעמים לאחר כמה פעמים. ככלל, ככל שאני להוט יותר, כך הם בורחים יותר מהר. למדתי לקבל עם זה.
בגלל זה אני מזדהה במיוחד עם ילדים, מפגרים וחיות אחרות. אני יודע טוב מאוד מה מרגישים אלה שלא יכולים לבטא את עצמם. ואני יודע שהם מרגישים, חיים וקיימים. אפילו אם הם לא מבינים הכול עד הסוף (אבל מי כן?).
לא היה זה דקארט שאמר: \"אני קיים ועל כן הנני?\"

אלה הם הדברים שאומר לי החבר שלי… עכשיו הוא קורא לעצמו אורה (לא אורה הארנבה, הפעם זו אישה). אורה רוצה בובה של אלזה מ\"פרוזן\", אבל במקום לבקש, היא משטחת על הרצפה ובוכה. אולי פסיכולוגית הילדים תתקן את זה…
אני מסתכל על אורה והיא לא יודעת שאני קיים. היא לא יודעת שהיא בסך הכול התגלמות של משהו אחר. חבר, שאני והוא מנהלים דו שיח.
אני מקשיב והוא אומר.
הוא דורש ואני שומע.
אנחנו חיים ביחד, כרוכים זה בזה, מדברים מעצם היותנו. זה בכלל לא משנה שאני זוכר והוא לא. שהשפה שלי היא שפת המילים והרעיונות והשפה שלו היא מגע ומעשים. אנחנו חיים יחד. אני תמיד אני, והחבר שלי מחליף פנים כאילו היו בגדים (כאילו היו רגעים). הוא חתול סכיזופרני, חירש לחלוטין לכל מה שאומר לו. הוא אף פעם לא יכיר בקיום שלי.
אבל זו לא סיבה לפסול אותו.