You Are My Best Friend- Larry

You Are My Best Friend- Larry
"זה היה סרט מעולה!" אמר לואי בסוף הסרט שראינו. ראינו את הסרט הסנדלר.
"נכון הסרט היה מאוד מצחיק." אמרתי וחייכתי. נסענו הביתה, הוא נהג. היה לילה ושמענו שירים ברדיו. פתאום הרגשתי שמשהו נתקע במכונית שלנו, "לואי!" צעקתי. כעבור כמה שניות איבדתי את ההכרה.
***
התעוררתי. הייתי בבית חולים מחובר לכל מיני מכשירים. האחות ראתה שהתעוררתי. "דוקטור הוא התעורר!" היא אמרה והגיע הדוקטור. החדר היה כולו לבן. למה בית חולים כל כך לבנים?! זה משגע אותי לראות רק לבן. "איפה לואי?" שאלתי.
"הוא עוד לא התעורר." אמרה האחות.
"כמה זמן אני פה?" שאלתי.
"שבועיים." אמר הרופא.
"לואי יהיה בסדר?" שאלתי בתקווה.
"אנחנו לא יודעים אך אנחנו סבורים שהוא יחיה. הוא נפגע קשה בראש אז אנחנו לא יודעים מה הוא יזכור מחייו." אמר הרופא. לא בטוח שלואי יזכור אותי?
"אני יכול לראות אותו?" שאלתי בתקווה.
"לא, רק התעוררת. אתה צריך להישאר פה." אמר הרופא. מה? להישאר פה? לא רוצה! לואי הוא החבר הכי טוב שלי אני חייב לראות אותו.
"מתי אני אוכל לראות אותו?" שאלתי בתקווה שזה לא יהיה עוד הרבה זמן.
"אני לא יודע. אני חושב שבקרוב תוכל לצאת מפה אבל אני לא מבטיח כלום." הוא אמר לי.
"בסדר," אמרתי והוא הלך. האחות החליפה לי את האינפוזיה והלכה. אמא שלי ואחותי נכנסו לחדר.
"הארי אני כל כך מאושרת לראות שהתעוררת ואתה בסדר." אמרה אמא שלי וחיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה.
"גם אני ממש שמחה שהתעוררת." אמרה ג'מה והצטרפה לחיבוק. אחרי שהתנתקנו מהחיבוק ג'מה שאלה אותי: "מה שלום לואי?"
"הוא עוד לא התעורר אבל הרופא אמר לי שהוא סבור שלואי יחיה." אמרתי להן.
"אבל?" שאלה ג'מה.
"מה אבל?" שאלתי.
"האזה תמיד יש אבל." היא אמרה והיא צדקה. תמיד יש אבל גם במקרה הזה.
"אבל הוא נפגע קשה בראש אז הם לא יודעים כמה הוא יזכור מהחיים הקודמים שלו." אמרתי בעצב. אני לא רוצה שלואי ישכח אותי. אולי נתחבר מחדש ובשבילי הוא יהיה אותו לואי אבל הוא לא יזכור אותי והוא לאו דווקא יחשוב עליי כמו קודם. היינו כמו אחים אני לא רוצה לאבד את זה.
"הארי אם תמיד תוכלו להתחבר מחדש. אולי זה יהיה קשה אבל אני בטוחה שתצליחו. אולי זה לא יהיה קמו קודם אבל לפחות תהיו חברים." אמרה אמא שלי.
"את צודקת," אמרתי.
"טוב נראה שאתה צריך לנוח." אמרה אמא שלי והיא ואחותי יצאו. כל יום שאלתי את האחיות, הרופאים ואת אמא שלי ואחותי אם לואי התעורר וכולם ענו כל הזמן את אותה התשובה "לא". נמאס לי לשבת פה בלי לראות אותו אז הלכתי אליו. גררתי את האינפוזיה איתי. הלכתי למזכירה ושאלתי, "באיזה חדר לואי טומלינסון נמצא?"
בלי להסתכל עליי היא ענתה, "קומה 6 חדר 608." הלכתי למעלית והצלחתי להידחס לשם עם האינפוזיה. המעלית הייתה קטנה וחוץ ממני היה עוד מישהו אחד. זאת הייתה בחורה, זיהיתי אותה. לוטי אחות של לואי. "היי לוטי," אמרתי לה והיא הסתכלה עליי.
"היי הארי," היא אמרה וחייכה. "אני שמחה לראות שהכל בסדר אצלך."
"את הולכת לבקר את אח שלך?" שאלתי אותה.
"אני הולכת לבקר את חברה שלי ואז אותו." היא השיבה.
"מה קרה לה?" שאלתי.
"היום בבוקר היא נדרסה בזמן שהיא הלכה לבית הספר." אמרה לוטי.
"אני מקווה שהיא תהיה בסדר." אמרתי לה.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה אותי.
"לראות את אח שלך." אמרתי לה.
"אם הוא יתעורר בזמן שלא אהיה שם תודיע לי." היא אמרה והגענו לקומה שש. היא הלכה לחברה שלה ואני הלכתי אל לואי. לא היה בחדר שלו אף אחד חוץ ממנו. היה כיסא ליד מיטתו אז הלכתי לשם והתיישבתי לידו.
"היי לו," אמרתי לו והחזקתי את היד שלו. "אני יודע שאתה כנראה לא שומע אבל אני רוצה להגיד לך שאני מקווה שתתעורר. שתעורר ותזכור אותי. לא מזמן התעוררתי בעצמי ואני מחכה שתעורר. הרופא אמר שנפגעת קשה בראש ולא בטוח תזכור הכל מהחיים הקודמים. אני מקווה שתזכור אותי אבל גם אם לא תזכור אותי אני מקווה שנהיה חברים." אמרתי לו. התכוונתי ללכת אבל הוא פתאום התעורר ומשך ביד שלי.
"לואי!" אמרתי מופתע ומחצתי אותו בחיבוק.
ואז הוא שאל את השאלה שקיוויתי בכל ליבי שהוא לא ישאל. "מי אתה?"
—-הסוף—-