WMYB פרק 31- הפרק הכי ארוך בעונה!

פרק 32
"מה את עושה פה?" ראיתי את הארי שואל, ולוקח את הסכין מהיד שלי. "למה את עושה את זה? למה את חותכת?"
"כי רע לי." אמרתי לו, בוכה. "אני לא רוצה את החיים האלה יותר.."
"אל תדברי שטויות.. החיים שלך חשובים." הארי אמר, ושם את הסכין שלי בכיס. הוא בחן את היד שלי ארוכות.
"יש לך פה עוד חתכים.. למה לא סיפרת לי שאת חתכת פעם?" הוא שאל אותי, והשפלתי מבטי.
"כי זה לא מפעם.." אמרתי לו, וידעתי שהוא מסתכל עליי המום. "זה מלפניי שבוע בערך.."
"למה חתכת?" הוא שאל אותי, והתיישב לידי. "את יודעת שזה מסוכן.."
"בגלל זה עשיתי את זה." עניתי לו בטיפשות. "בא לי למות כבר.. התחלתי לשנוא את עצמי!"
"אל תדברי ככה.. אני לא יכול לתאר את החיים שלי בלעדיך." הוא אמר לי, מנגב את דמעותיי. "את החברה הכי טובה שלי!"
"גם אתה החבר הכי טוב שלי.." אמרתי לו, משעינה את ראשי על כתפו. "אני פשוט.. שונאת את עצמי. אני לא יפה, לא חכמה.. לא מספיק ברמה כדיי שבאמת אנשים ירצו אותי! אני שונאת כל דבר ודבר בגוף שלי.." אמרתי לו, בוכה.
"את לא יודעת כמה את יפה.." הארי אמר לי, מסתכל עליי בעיניו הירוקות. "את יפה יותר ממה שאת חושבת.. גם מבפנים וגם מבחוץ. וכל מי שחושב שאת פחות מזה, טועה.." הוא אמר לי.
"אבל איך זה שאתה חושב ככה אם אני אפילו לא חושבת ככה?" שאלתי אותו, מורידה עוד דמעות. "אני מרגישה שכל מקום שאני הולכת אליו, אני נפגעת. מכל דבר.." אמרתי לו, והוא ליטף את שיערי.
"את לא יודעת כמה את יפה.. אבל זה מה שעושה אותך יפה. ממש כמו בשיר שלנו.. What makes you BEAUTIFUL.. " הוא אמר לי, מחייך.
קמתי ממקומי על הרצפה. אני רוצה ללכת הביתה.."
"אוקיי.. פול אמר שאת תיסעי איתו הביתה.."
הושטתי להארי את ידי, ועזרתי לו לקום.
"הארי, תודה.. על הכל.." אמרתי לו, וחיבקתי אותו. יצאנו ביחד מהשירותים, [תתארו לכן אתן רואות בן ובת יוצאים ביחד מהשירותים.. רק לי זה נראה לא טוב?!]
יצאנו לבחוץ. שמעתי את כל המעריצות צורחות דברים באנגלית ובעברית, חלק ביקשו חתימה והארי נתן להן..
ואפילו הייתה אחת חמודה שביקשה ממני!
אחריי שהארי סיים לחלק חתימות ולהצטלם עם המעריצות הצורחות, הארי נכנס ללימוזינה שלו, ואמר לי לחכות לפול. הנהנהתי וחיבקתי אותו. צפיתי בלימוזינה שלו מתרחקת.
ראיתי מאחוריי את זאיין וזואי מתחבקים.. הסתכלתי עליהם, מזילה דמעות.. למה סמכתי עליה שהיא תמיד תהיה פה בשבילי? ולמה סמכתי עליו שהוא לא יפגע בי יותר? למה חשבתי שהוא יסמוך עליי גם? הרגשתי מטומטמת.
ראיתי ילדה מאחוריי, כנראה הצליחה להתחמק מכל השומרים.
"היי ילדה.. אני קים. איך קוראים לך?" שאלתי אותה, כשראיתי אותה כמה דקות מסתכלת עליי.
"אני ליה.. למה את בוכה?" היא שאלה אותי, וחייכתי.
"אני בסדר.." אמרתי לה, וראיתי שהיא מנידה ראשה.
"לא, את בכית מקודם.." ליה אמרה לי. "ויש לך דם על היד בדיוק כמו שיש לאחותי.. היא כל פעם סובלת כשזה מופיע לה. אני לא רוצה לראות אותה סובלת.. אני לא רוצה לראות אף אחד סובל." היא אמרה לי בקול המתוק שלה, וחייכתי אליה. התכופפתי אליה.
"ההורים שלך כאן?" שאלתי אותה, והיא ענתה שלא.
"אחותי פה.. אבל היא הלכה לשירותים ולא חזרה." היא אמרה, ואחזתי בידה.
"לאיפה בדיוק היא הלכה?" שאלתי אותה, והיא הובילה אותי לשירותים אליה נכנסה.
"איך קוראים לאחותך?" שאלתי את ליה, שניה לפניי שהגענו לשירותים.
"קים.." ליה אמרה לי.. "כמו השם שלך."
נכנסנו לשירותים. "קים!" קראתי, ועזבתי את ידה של ליה.
שמעתי מאחד התאים מישהי בוכה. פתחתי את התא לאט, וראיתי מישהי יושבת על הרצפה, וסכין בידה.
"שלום, את קים?" שאלתי אותה, והתיישבתי לידה. היא הנהנה.
"מה קרה? למה את חותכת?" שאלתי אותה. היא לא הפסיקה לבכות..
"פשוט רע לי.. שום דבר לא מסתדר לי. את לא תביני.." קים אמרה לי, ואני נאנחתי.
"תאמיני לי שאני אבין." אמרתי לה, ולקחתי את הסכין מידה. "עכשיו תספרי לי.."
"היה מישהו שאני אהבתי.. וגם הוא אהב אותי. אבל מאז שהכרתי אותו… קורה לי רק רע. הפכנו להיות זוג, והיום בהופעה.. הוא התנשק עם החברה הכי טובה שלי. והיא אפילו לא ביקשה סליחה על זה שהם היו ביחד.. היא והוא נראה לי זוג עכשיו.. בכלל התחלתי לחתוך בגללו." היא אמרה לי, והסתכלה על היד שלי. "גם את חתכת היום.. נכון?"
"כן.. ושתדעי יש לנו סיפור ממש דומה. מאותה סיבה שאת חתכת, אני חתכתי.. כמעט אני וז.. ועוד מישהו.. נהיינו חברים. כמעט! אבל פתאום החברה הכי טובה שלי תקעה לי סכין בגב.."
שתינו נאנחנו, ופתאום ליה נכנסה. "מתי הולכים הביתה?" היא שאלה אותי ואת קים, ואנחנו החלטנו לקום כבר.
"בת כמה את?" שאלתי את קים, כשקמנו ממקומנו. יצאנו מהשירותים, לכיוון המקום בו מצאתי את ליה.
"אני בת 18.." קים אמרה, וצחקתי.
"גם אני.." אמרתי לה, והיא חייכה אליי.
"רגע.. את לא זאת שהיית על הבמה שהופעה? גם לך קים נכון?" היא שאלה אותי, והנהנתי. "אז על מי דיברת? את מי את אוהבת?" היא שאלה אותי, והשפלתי ראשי.
"זאיין.. אבל הוא עם החברה הכי טובה שלי עכשיו." אמרתי לה, והגענו. "יש לכן איך להגיע הביתה?" שאלתי אותן, והן הנהנו.
"כן.. זה בסדר.." קים אמרה לי, והוציאה את הטלפון שלה. "את רוצה את המספר שלי?"
"כן בטח!" אמרתי, וטפחתי על הכיס שלי. הטלפון לא היה שם. ופתאום נזכרתי, שזואי לקחה לי אותו כשהכניסה אותי לתא ההקלטות.
"אני יכולה שיחה שניה?" שאלתי אותה, והיא נתנה לי את הטלפון. מיהרתי להתקשר לטלפון שלי.
חיכיתי וחיכיתי..
רק שתענה כבר!
*נקודת המבט של זאיין.*
"יש לך טלפון.." אמרתי לזואי, שהיינו בלימוזינה, וחיפשתי בתיק שלי את הטלפון שלה. הוצאתי את הטלפון, וראיתי שזה בכלל לא מצלצל.
"אתה שומע צלצול? אני לא שומעת.." זואי אמרה, והייתה נראית קצת לחוצה.
"זואי, מה זה הצלצול הזה?" שאלתי אותה, וראיתי שהיא מתיישבת על משהו, שנראה כמו טלפון. "על מה את יושבת?"
"על המושב.. על מה אני יכולה לשבת?" היא ענתה לי, ואני שילבתי את ידיי.
"אני יודע שיש לך עוד טלפון.. של מי זה?" שאלתי אותה, והיא מיהרה לענות "הוא שלי".
"אני רוצה לראות את זה.." אמרתי לה, והושטתי את ידיי לכיוונה. היא נתנה לי את הטלפון בלחץ, ופתחתי אותו. עניתי לטלפון.
"הלו?"
"זה.. זה זאיין?" שמעתי את קים אומרת מהטלפון.
"למה התקשרת לזואי?" שאלתי אותה ושמעתי אותה צוחקת מהקו השני.
"לזואי?? היא לקחה לי את הטלפון כשהיא סגרה אותי בתא הקלטות.." היא אמרה לי. "אם אתה לא חושב שאני משקרת כמובן.."
"אני אף פעם לא חשבתי שאת משקרת." אמרתי לה, למרות שידעתי שזה לא נכון.
"כשזואי אמרה שאני והארי ביחד, האמנת. כשזואי אמרה שגירשתי אותה מהבית סתם, האמנת. לכל דבר שזואי אמרה האמנת.. מתי בדיוק האמנת לי?" היא שאלה אותי מהטלפון.
"זואי, את עד עכשיו שיקרת לי נכון?" שאלתי את זואי, שהסתכלה עליי במבט תמים.
"מה פתאום.. אני לא מבינה אותך. חשבתי שאתה אוהב אותי.. לא מאשים אותי!" היא אמרה, משחקת אותה תמימה. ביקשתי מהנהג שיעצור את הלימוזינה.
"את חתיכת שקרנית ומגעילה. תצאי מפה.." אמרתי לה, והיא לא יצאה.
"זאיי זאיי.. אני לא מאמינה שאתה לא מאמין לי! לחברה שלך!" היא אמרה, ושיחקה את עצמה נעלבת.
"ביי זואי.." אמרתי לה, והיא יצאה מהמכונית. פתאום נזכרתי שקים עדיין על הקו.
"הנה.. שמעת? היא יצאה מכאן.." אמרתי לקים, וחייכתי לעצמי. "אני לא מאמין שהאמנתי למפלצת הזאת שוב…"
"זה בסדר. כולנו טעינו בזה.." היא אמרה לי. "גם אני חשבתי שאתה באמת מתכוון לסליחה שלך. אבל לא, אנשים טועים." היא אמרה לי, והרגשתי באמת לא טוב עם עצמי.
"אני מצטער.." אמרתי לה. "על הכל. על כל הפעמים שפגעתי בך.. שגרמתי לך לבכות.. שגרמתי לך לחתוך. על כל הפעמים שאני הייתי כזה טיפש."
"אתה לא טיפש." היא אמרה לי. "זאת לא אשמתך שאתה מפורסם שחצן ואגואיסט.. בדיוק כמו שחשבתי מההתחלה."היא אמרה, ואז ממש כבר הרגשתי רע.
"אל תגידי את זה.. אני לא כזה. אני ממש לא כזה!" אמרתי לה, מנסה לגרום לה לסלוח לי. "אולי נדבר על זה פנים מול פנים? איפה את?"
"באותו מקום שבו היינו. פול שכח אותי.." היא אמרה, וביקשתי מהנהג לחזור למקום שממנו באנו. כל הנסיעה רק חשבתי על איך שאני הולך להחזיר אותה אליי…
*נקודת המבט של קים.*
"דיברת הרגע עם זאיין?" קים שאלה אותי מחויכת. "ואני שמעתי אותך אומרת הארי! הוא הפייב שלי!!" היא המשיכה לומר, ואני צחקתי. הלימוזינה של זאיין הגיעה, ואני נפרדתי מליה וקים בעצב.
"קים. את רוצה שנבטיח משהו אחת לשניה?" שאלתי אותה, והיא הנהנה.
"לא משנה כמה כואב לנו, כמה פגעו בנו, אנחנו יותר לא נחתוך. אם יהיה לך רע, תתקשרי אליי. וכשלי יהיה רע, אני אתקשר אליך. ואנחנו נעזור אחת לשניה.." אמרתי לה, והיא הסכימה איתי.
"תודה.. את חברה טובה!" היא אמרה לי, וחיבקה אותי. נופפתי להן לשלום, ונכנסתי ללימוזינה.
"תקשיבי.. אני רק רוצה לומר לך שאני מצטער." הוא אמר לי כשהתחלנו לנסוע.
"זאיין, אתה פגעת בי כמו שאף אחד לא פגע בי." אמרתי לו, וראיתי אותו משפיל ראשו בעצב. "אני מצטערת אם אני גורמת לך להרגיש רע בקשר לזה, אבל רק בגללך כל זה קרה לי. תאמין לי שמזמן לא חייכתי חיוך אמיתי." אמרתי לו, והוא החזיק לי את היד.
"עכשיו, כשאני מחזיק לך את היד. מה את מרגישה?" הוא שאל אותי, והסתכלתי עליו בעיניים דומעות.
"אני מרגישה שאני מחזיקה את היד של הבחור שגרם לי לשנוא את עצמי.." אמרתי לו, וראיתי אותו מזיל דמעה.
"אני לא רוצה להיות הבחור הזה.. אני רוצה להיות הבחור שגרם לך לאהוב את עצמך יותר. שגרם לך להיות מאושרת." הוא אמר לי,ועזב לי את היד. "אני רוצה להיות הבחור שלך."
"אבל תבין שמאז שאנחנו הכרנו, אתה.."
"אני יודע, ואני רוצה עכשיו לתקן את זה. את הכל. מעכשיו אני אאמין רק לך.. מעכשיו אני אקשיב רק לך. מזמן לא הרגשתי את מה שאני מרגיש כשאני קרוב אליך. את הכל בשבילי.. אני לא יודע מה אני בלעדיך! אני אוהב אותך! ואם את לא, אני אבין את זה.. אני פגעתי בך." זאיין אמר, וחיבקתי אותו.
"מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך.." אמרתי לו, וניתקנו את החיבוק. "אני סולחת לך.."
הצמדתי את הפה שלי לשלו, ונישקתי אותו. אהבתי את זה, למרות שידעתי שהיום כבר השפתיים האלו נישקו מישהי אחרת. ידעתי שאני וזאיין זה הכל ..
"זאיין.." אמרתי לו, כשניתקנו את הנשיקה.
"מה?" הוא שאל אותי, מחייך.
"אני יכולה לבקש ממך בקשה אחת? רק אחת.." אמרתי לו, והוא הנהן, לוקח את ראשו אחורה.
" אני רוצה שתחזור איתי לקנדה. רק לשבוע. שבוע ותחזרו למסע הופעות שלכם.." ביקשתי ממנו. "אלא אם כן כבר קבעתם הופעה.."
"האמת היא, ביקשנו להישאר שבועיים כאן בישראל. בשבילך.." הוא אמר לי, וחייכתי.
"אז זה אומר שאתם תחזרו איתי? אתם תמשיכו לעזור לי לחפש את ההורים האמיתיים שלי?" שאלתי בהתלהבות, בדיוק כשהלימוזינה עצרה ליד הבית שלי.
"כן." הוא אמר לי, ונישק אותי בפי. נישקתי אותו בחזרה, ולא רציתי שזה ייפסק.
ניתקנו את הנשיקה באיטיות, ופתחתי את הדלת. "ביי זאיין.." אמרתי לו, והוא נופף לי לשלום מהלימוזינה. נכנסתי הביתה, מתלהבת. יש!