?What To Do (עונה 2) פרק 14

-נקודת מבט אמבר-
"ניפגש בבית הקברות ב16:00” קיבלתי אסמס מאבא
לפני כמה חודשים הוא ודילן עברו בחזרה ללונדון ואני נשארתי בארצות הברית.
אבל הם טסו לפה בחזרה בגלל האזכרה שלי אמא… כבר 5 שנים שהיא לא איתי…
התעוררתי בסביבות 2 בצהריים
וגררתי את עצמי מהמיטה באיטיות…
פתחתי בעייפות את הארון שלי ושלפתי משם שמלה http://www.polyvore.com/cgi/set?id=98844022
זרקתי אותה על המיטה ונכנסתי לאמבטיה. צחצחתי שיניים ופשטתי את בגדי.
סיימתי להתקלח במהירות ויצאתי החוצה. עטפתי את המגבת סביב גופי והלכתי על קצות האצבעות לחדרי.
זרקתי את המגבת על הרצפה והתלבשתי במהירות. סירקתי את שיערי ונעלתי נעליים.
הכנסתי את האייפון לתיקי לא לפני שכיביתי אותו, ויצאתי החוצה, לאבא ודילן שחיכו לי במכונית.
"היי אבא..” מלמלתי ונישקתי אותו על שתי לחייו
"היי מתוקה" הוא חייך אלי חיוך עצוב
"היי דילן…”
"היי.” הוא לא הרים את מבטו אלי מהטלפון שלו
"עם מי אתה מדבר שם?”
"עם.. אפחד.”
-נקודת מבט הארי-
"האזכרה היום?!” סימסתי בחזרה לדילן
"כן.. אני אדבר איתך עוד מעט.. הרגע אספנו את אמבר"
"אמה?” צעקתי לרגע
אין תשובה
קמתי מהמיטה וניגשתי לארון. הוצאתי משם חולצה לבנה מכופתרת וג'ינס שחור, לשם שינוי, לא קרוע.
לקחתי איתי גם ג'קט שחור כי אמור לרדת גשם.
הכנסתי את האייפון והארנק לכיסי ויצאתי החוצה.
-נקודת מבט אמבר-
"אנחנו הולכים..” אבא אמר ונישק אותי על ראשי
"אוקי.. אני אשאר פה עוד טיפה..”
"את בטוחה? אמור לרדת גשם בקרוב ומתחיל להיות קריר..”
"כן. אני בטוחה.” חייכתי אליו חיוך עצוב וחיבקתי אותו ואת דילן הפעם האחרונה
התיישבתי ליד מצבת האבן ורק כאשר הם הלכו התחלתי לבכות… לא יכולתי לתת לעצמי להתפרק לפניהם…
ליטפתי את האבן הקרה, בזמן שהדמעות ממשיכות לזלוג
-נקודת מבט הארי-
שילמתי לנהג המונית ומיהרתי לרדת מהמכונית. הסתרתי את פני ונכנסתי במהירות לבית הקברות
היה שם ריק, פרט לאחת שישבה על הרצפה.
אמבר.
התקרבתי אליה בשקט וראיתי את גבה רועד. פאק. היא בוכה.
מטומטם! מה חשבת לעצמך?! ברור שהיא תבכה!!
עמדתי במרחק כמה צעדים מאחוריה והתלבטתי מה לעשות. לגשת אליה..? להגיד לה היי? לחבק אותה?
טיפות קטנות של גשם שפתאום נפלו על ראשי קטעו את מחשבתי
היא נשארה קפואה במקום. הגשם שהתחזק לא הזיז לה כלל.
קדימה סטיילס! תפסיק להיות כזה פחדן!!
צמצמתי את הפער הקטן שנשאר בנינו והנחתי עליה את הג'קט שהחזקתי בידי
היא נבהלה מעט וסובבה את ראשה עד שהיא הבחינה בי
"מה אתה עושה פה…?” היא ניגבה את אפה ואת הלחיים שלה מדמעות
"אמממ.. דילן סיפר לי שהיום האזכרה אבל.. איחרתי.” התיישבתי לידה
"אתה יכול ללכת..”
"לא. אני לא אשאיר אותך לבד"
"אני רוצה להיות לבד. בבקשה ממך!” היא נעמדה ואני נעמדתי אחריה
"ו.. תיקח את הג'קט הזה שלך!” היא הורידה אותו ממנה בכעס וזרקה אותו אלי
"מה עובר עליך?” הנדתי בראשי לא מבין
"אני שונאת בוגדים!! אתה לא יכול להתחיל איתי בזמן שישלך חברה!!”
"אבל-”
"לא.”
"אוקי. אני הולך. אבל,” זרקתי אליה בחזרה את הג'קט שלי
"תלבשי את זה" הוריתי עליה
היא נאנחה ולבשה בחזרה את הג'קט
"ביי" חיבקתי אותה חיבוק קצר
"בבקשה הארי.. תפסיק לעשות את זה קשה יותר ממה שזה..” היא אמרה לי עם דמעות
"אני..” המבט שלה לקח לי את כל האוויר
"אני הולך. ניפגש מחר.”
"לא.”
"בטקס פרסים" הסברתי את עצמי
"ביי הארי..” היא לחשה
~~~
-נקודת מבט אמבר-
בערך אחרי חצי שעה שהארי הלך החלטתי ללכת גם אני. השעה כבר הייתה 20:00 בערב וכבר היה ממש קר. התעטפתי בג'קט השחור שהוא הביא לי והתהלכתי ברחובות מריצה את חיי 5 שנים אחורה.
אמא שלי תמיד נהגה לומר שבכל דבר רע תמיד יש משהו טוב. אפילו אם לא רואים אותו מיד… סירבתי להאמין בזה… איזה דבר חיובי יש בזה או אחרי שהיא נפטרה?
אבל.. היא הלכה ובמקומה אלוהים הביא לי את הארי. הוא היה המלאך השומר שלי… הוא היה..
אהבת חיי.
אהבת חיי.. בטח. כאילו כמה שנים אני כבר חיה.. צחקתי על עצמי
ואני וויתרתי עליו בכזו קלות… אבל זה לא משנה. הוא לא באמת אוהב אותי.. הוא אוהב את המשחק שלי. הוא אוהב את זה שאני לא נופלת לרגליו כמו כל השאר. זה פשוט קסם לו..
הגשם התחיל מחדש ואני קירבתי כמה שיותר אל גופי את הג'קט שהארי הביא לי..
מעניין מה הוא עושה עכשיו.. בטח עושה דברים מלוכלכים עם אמה… או עם כל מישהי אחרת…
'זה לא אמור לעניין אותך! תפסיקי לחשוב על זה!!' קול בראשי צעק לי
מעניין מה יכל לקרות אם לא היינו מפורסמים.. מעניין מה יכל לקרות אם ההורים שלנו פשוט היו נפרדים..
לא הפסקתי להרהר בעתיד המשותף שיכל להיות לנו יום אחד…
זה כלכך קרוב, אבל עם זה כלכך רחוק… אני מפחדת לסמוך עליו. אני לא מרגישה שאני יכולה…
הוא בא אלי בזמן שיש לו חברה!! מאיפה לי לדעת שהוא לא יעשה לי כשהוא ימצא מישהי שווה יותר ממני..
וגם לא חסר… אני… סתם ליד כל הדוגמניות הרזות בצורה מחליאה שהוא הולך לראות בכל התצוגות אופנה המגוכחות האלו..
גמאני חלמתי להיות דוגמנית עד שגיליתי את הצד המכוער.. אני לא הולכת להיות זונה של אפחד. ואני לא הולכת לדגמן לבגדים תחתוניים. פשוט לא! הזעם שעבר בי באותו היום שגיליתי שאלו התכנונים לגבי הדליקו אותי מחדש.
מעניין אם הארי חושב עלי כמו שאני חושבת עליו… הבטתי לשמיים נותנת לטיפות המים לזלוג על פני
תמיד בכיתי כשחשבתי על זה… וגם עכשיו. הגשם התערבב עם הדמעות המלוחות שלי.
אלוהים. החזרתי את מבטי לרצפה והמשכתי ללכת. כמה שאני שונאת את עצמי כשאני בוכה בגללו..
אני שונאת לבכות!! פשוט שונאת!!
ומחר אני הולכת לפגוש אותו שוב.. אני כבר לא יכולה לראות אותו יותר.. זה שורף מיום ליום…
"בבקשה שהוא לא יבוא עם אמה.. בבקשה..” מלמלתי בעצב
אחרי טיול של כמעט שעה (!) בקור הזה תפסתי מונית וחזרתי לביתי.
פתחתי את הדלת של הבית שלי ונכנסתי פנימה. חלצתי את הנעליים שלי ובעטתי אותן לפינה.
עליתי מיואשת לחדר שלי והתרסקתי על המיטה. שכבתי על בטני ונרדמתי לאחר כמה דקות,
כשהג'קט השחור של הארי עדיין עטוף סביבי…
~~~
קמתי באיטיות מהמיטה שלי. התעוררתי רק ב3 בצהריים וזה השאיר לי בערך 3 שעות להתארגן לטקס פרסים היום בערב.
"איך את?” קיבלתי אסמס מדמי
"אם לא הייתי מגישה פרס הייתי מבריזה מהטקס הזה..” סימסתי לה בחזרה
"חח :) לא נורא… את תהיי איתי כל היום :) אני אצלך עוד חצי שעה.”
הנחתי את האייפון שלי בחזרה על השידה ועשיתי את דרכי לשירותים
צחצחתי שיניים ושטפתי את פניי. סירקתי את שיערי ואספתי אותו לגולגול מתוח וגבוה.
שמעתי דפיקה בדלת שלי וירדתי למטה.
פתחתי את הדלת לדמי והיא נכנסה.
"היייי" היא חייכה אלי וחיבקה אותי חזק
"אני בסדר" חייכתי אליה בתודה
"את יודעת,” היא התחילה לומר בזמן שהיא הלכה לעבר הסלון שלי והתיישבה על הספה
"אני הולכת להיות שופטת באקס פקטור!” היא חייכה אלי ואני קיפצצתי מהתרגשות
"אומיגאד! באמת?! זה כזה מגניב!!” צחקתי
"למה לא התלבשת?” היא שאלה אותי
"למה להתלבש?”
"אנחנו יוצאות לאסוף את השמלות שלנו ולהתארגן לטקס… ומשם אנחנו הולכות למרטין ויחד איתו אנחנו מגיעות לטקס" דמי הסבירה לי מבולבלת
"אה… אז חכי לי פה שנייה..” השארתי אותה בסלון ורצתי לעבר החדר שלי
פתחתי מהר את הארון והוצאתי משם את הבגדים הראשונים שתפסו לי את העין
(http://www.polyvore.com/cgi/set?id=99022800 )
העברתי את מבטי אל המיטה שלי והבחנתי בג'קט השחור של הארי שהיה זרוק שם, ודחפתי אותו מתחת לשמיכה. פיזרתי את השיער שלי וסירקתי אותו מחדש. נעלתי נעליים וירדתי לדמי
"אוקי הזמנתי לנו מונית, היא מחכה לנו בחוץ… קדימה בואי! הולך להיות כיף!” היא חייכה אלי
~~~
-נקודת מבט הארי-
"היי" אמה נשקה לי על השפתיים כשהתעוררתי
"היי..” עניתי לה בקול צרוד
קמתי מהמיטה ולבשתי חולצה ומכנס
"את באה איתי לטקס?” שאלתי אותה בזמן שנכנסתי לשירותים
"היום?”
"כן.”
"אממ.. אני לא יכולה.. אני בדיוק טסה היום בערב לראיין את המסי הזה…” ידעתי שהיא התבאסה עכשיו
"לא נורא,” אמרתי לה אחרי שצחצחתי שיניים
"יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות אחרות..” ניסיתי לעודד אותה
"תגיד, אמבר תהיה שם נכון?”
"אממ כן.. למה?”
"אתה לא ירדת ממנה נכון?”
"אממ לא… לא ממש" הסמקתי
"אז מה אנחנו?” העצב נשמע בקולה
"אנחנו יזיזים" צחקתי
"הארי. אני לא צוחקת! תבטיח לי שאם היא תמשיך לנפנף אותך אתה תפסיק עם זה!! אתה סתם שובר לעצמך את הלב!!” היא טיפה כעסה
"ואני אומרת את זה כי אכפת לי ממך, וכי אני אוהבת אותך.” היא הוסיפה בשקט וליטפה את פניי
"אני מבטיח לך..” מלמלתי מופנט ממנה