What makes you BEAUTIFUL פרק 24

פרק 24
*נקודת המבט של קים.*
הכל מוכן, חשבתי לעצמי. הסתכלתי על המזוודות שהיו מונחות ליד הדלת. האם אני באמת מתכוונת לעזוב את המסע הזה, רק בגלל הזוג המעצבן הזה?
אני יודעת שבגללם חתכתי בפעם הראשונה. בגללם רק בכיתי מאז שבאתי לכאן.. זה התחיל מהסכין שהיא תקעה לי בגב, המשיך עם כל זה שהוא האמין לה ולא לי, ונגמר עם זה שהוא בגד בי, שעה אחריי שהתנשקנו.
אבל האמת היא שאני לא רואה אותם אשמים בזה. לא רואה אותם אשמים בבכי שלי, בחתכים שלי או בכל מה שקרה לי מאז שבאתי לכאן. רק אני אשמה.
אני, כמו דפוקה, חשבתי שאפשר לסמוך על זואי. אבל אי אפשר.
אני, כמו דפוקה, חשבתי שאפשר לסלוח לזאיין. אבל אי אפשר.
אני, כמו דפוקה, חשבתי שאני יכולה לשרוד. אבל אי אפשר .
אני, כמו דפוקה, חשבתי שהכל יהיה בסדר עם המפורסם השחצן והבוגדני הזה.. חשבתי שנוכל להיות ידידים, ואולי יותר מזה. אבל הוא לאפגע בי רק פעמיים. הוא שיקר לי, כשהוא אמר שהוא לא אוהב אותי, ושהוא רצה אותי רק כידידה. הוא שיקר לי כשאמר שהוא אוהב אותי, ושניה אחרי זה התנשק עם זואי. הוא שיקר לי, כשאמר שהם לא כמו כל המפורסמים.. הם ממש לא כמו כל המפורסמים! הם ממש לא כמו שחשבתי! אבל רק הוא.
מסקנה: אני דפוקה. [הייתי חייבת לרשום את זה!]
לקחתי את המזוודות בידיי. ראיתי מולי את זאיין יוצא מדירתו.
"לאן את הולכת?" הוא שאל אותי, והתעלמתי. נכנסתי למעלית, והוא אחריי.
"תעני לי.." הוא אמר לי במעלית, והעדפתי להתעלם. תתעלמי ממנו, קים.
ירדתי לקומה בה היו לואי והארי. [כבר 24 פרקים ועדיין לא ידעתן.. זאיין וקים אותה קומה, את זה כבר ידענו, לואי והארי קומה מתחתם, בבתים צמודים, ומתחתם ליאם ונייל. חח אופס.]
תקתקתי בדלת, מתעלמת מכל הדיבורים של זאיין.
"היי קים וזאיין.." הארי אמר לי, וחייכתי אליו.
"באתי לומר שלום.. אני טסה." אמרתי להארי, והוא וזאיין הסתכלו עליי במבט נדהם.
"למה?" הארי שאל אותי. "לאן?"
"אני חושבת שעדיף שאני אשאר בבית, אשכח שהייתי כאן.." אמרתי לו, וכך עניתי על שתי שאלות במשפט אחד.
"אותי את גם תנסי לשכוח?" הוא שאל אותי, וחיבקתי אותו.
"אותך אני בחיים לא אשכח.." אמרתי לו, ונשקתי לו על הלחי. נשיקה של ידידים כזה.
"תתקשרי אליי כל שבוע!"
"אני אתקשר כל יום!"
"תתקשרי כל שעה עגולה!"
"אני אתקשר כל חצי שעה.."
"אז תתקשרי אליי כל דקה?"
"בשבילך אפילו כל שניה!" ניהלנו דיון די מצחיק, וחייכנו אחת אל השני.
"אז למה זאיין פה?" הוא שאל, וזאיין השפיל מבטו. התעלמתי מהשאלה הזאתי.
"ביי.." אמרתי להארי, והוא חיבק אותי.
"הייתי מלווה אותך, אבל חבר ילדות שלי מגיע." הוא אמר לי, וחייכתי אליו.
"אז תהנו, ביי.." אמרתי לו, והוא סגר את הדלת. שמתי את המזוודות בצד, ותקתקתי בבית של לואי.
"אתה מתכוון ללכת אחריי לכל מקום?" שברתי את השתיקה ביני לבין זאיין, וראיתי אותו מהנהן.
"עד שתסכימי להקשיב לי.."
"אפשר לומר לך משהו אחד? כשזואי שיקרה לך, אתה החלטת שלא משנה מה אתה לא מדבר איתי. לא הקשבת לי בכלל! אז למה שאני אקשיב לך? הא?" שאל אותו, די בעצבנות, ושניה אחריי זה לואי פתח את הדלת.
"היי!" הוא אמר לי, וחיבק אותי. ראיתי את זאיין הולך לכיוון המזוודות שלי, ומתיישב לידן.
"הי.." אמרתי לו. "באתי לומר שלום."
"למה? אם את הולכת לסופר, תקני לי גזרים.." הוא אמר לי, וצחקתי.
"אני נוסעת הביתה.." אמרתי לו, והוא הוריד את החיוך שהיה מרוח לו על הפנים.
"במילים אחרות, את משאירה אותי בדד." הוא אמר לי, וצחקתי.
"לא נכון! אנחנו נשמור על קשר.." אמרתי לו, וחיבקתי אותו. "אני בחיים לא אשכח אותך לואי!תמיד שאני אוכל גזר, אני אזכר בך.."
"את מבטיחה לי?" הוא שאל אותי, והנהנתי בצחקוק.
"אז ביי.. אני צריכה גם להיפרד מנייל וליאם." אמרתי לו, והוא עצר אותי.
"ומה עם זאיין?" הוא לחש,והסתכל עליו יושב על המזוודות.
"האמת היא שהוא הסיבה שאני עוזבת.." אמרתי די בצער, ונפרדתי ממנו לשלום. לקחתי את המזוודות, בלי לחכות שזאיין יקום מהן, והלכתי. [חיחיחי איזה רעה היא!!]
תקתקתי בדלת של נייל, וראיתי שם את ליאם יחד איתו.
"היי!" הם אמרו לי.
"אני באתי לומר שלום.." אמרתי להם . "אני חוזרת הביתה."
"בגלל זאיין, נכון?" ליאם שאל אותי. הוא היה היחיד שקורא אותי כמו ספר פתוח!
"אתה בטוח שאתה לא קורא מחשבות?" שאלתי אותו בחיוך. "אתה חייב לפתח את זה .. זה כישרון!"
"אני חושב להמשיך לשיר.." הוא אמר לי.
"אז את נוטשת אותנו." נייל קבע, וחיבק אותי. "אני הולך איתך!"
"כן בטח, בוא תיכנס למזוודה.." אמרתי לו. "אבל אתה צריך לוותר על האוכל שלך!"
"לאלאלא שתהיה לך טיסה נעימה." הוא לקח צעד אחורה, ואני וליאם צחקנו.
"אז ביי.." אמרתי, וחיבקתי את שניהם. יצאתי עם המזוודות, מחכה למונית.
"היי.." שמעתי את זואי מאחוריי. מה זואי עכשיו?!
"מה את רוצה?" שאלתי אותה, מונעת מעצמי להסתכל עליה.
"לבקש סליחה.. את החברה הכי טובה שלי! אני לא מאמינה שעשיתי לך דבר כזה.."
היא אמרה לי, ונעמדה לידי. "סולחת?"
"האמת היא שאני לא יודעת." אמרתי לה, בדיוק כשהמונית הגיעה. "בגללך אני
מוותרת על הכל." הכנסתי את המזוודות למונית, וסגרתי את הדלת. התחלתי לנסוע
לכיוון שדה התעופה. זהו, קים. עכשיו אין כבר דרך חזרה.