What makes you BEAUTIFUL! פרק מרובע!

פרק 14..
-יום אחריי זה-
"היי הארי, זאת קים.. אתה רוצה לבוא לעזור לי? תקרא לבנים אם אתה רוצה.." אמרתי להארי, והוא אמר 'בשמחה!'.
אין מצב שאני אעשה את כל המסע הזה לבד. ועוד עכשיו, כשזואי תקעה לי סכין בגב..
כבר שמעתי את זה שזואי עברה לגור אצל זאיין. זה מרגיש לי די דקירה. היא ידעה שאני אוהבת אותו. הוא ידע שאני אוהבת אותו. נראה לי כל הבניין יודע שאני אוהבת אותו, אולי גם כל השכונה.
תוך 5 דקות הבנים התאספו בבית שלי, וסיפרתי להם את הסיפור. על ההורים המאמצים שלי.
"וואי, אני לא חשבתי שזה מה שאת הולכת לספר לנו." לואי אמר, והסתכל על הארי נייל וליאם הנדהמים.
"אז רגע, מה את הולכת לעשות?"ליאם שאל אותי, עדיין המום. ארבעתם היו עדיין המומים.
"אני וזואי קיבלנו את כל הכתובות של הנשים ששמן 'אנאל רומנוב' באיזור הזה. ואם יתמזל מזלי, היא אחת מהנשים האלו.." אמרתי להם.
"אז רגע, עכשיו צריך ללכת לכל הנשים האלה?" הארי שאל אותי, והנדתי ראשי לשלילה.
"לא, זמן הנסיעה אליהם הוא כמה שעות, ואין לנו זמן היום לנסוע לכל המקומות. אנחנו נבזבז לפחות חצי יום!" אמרתי להם. "כל יום ניסע לבית אחר, כשיהיה לנו זמן.." אמרתי.
"לפחות אוכל יהיה?" נייל שאל, ואנחנו נקרענו מצחוק. "אני רציני!!" הוא אמר לנו, אך יצאנו מהבית, עדיין צוחקים.
נכנסנו למכונית של הארי, שחנתה בחניית הבניין, והתחלנו לנסוע. המקום הוא במרחק שעתיים מכאן, ולבנתיים סיפרתי להם מה עושים.
"אנחנו נכנס אליה לבית, נגיד לה שעושים סקר אנונימי ואנחנו צריכים לשאול אותה כמה שאלות." אמרתי להם, והם הנהנו. "אנחנו נשאל אותה בת כמה היא, כי היא צריכה להיות בשנות ה-35 לחייה. היא ילדה אותי בגיל צעיר, ובגלל זה הם שלחו אותי לאימוץ." אמרתי להם. "אחר כך נשאל אותה מה הסטטוס המשפחתי שלה, וכמה ילדים יש לה. נשאל אותה אם היא פעם אימצה ילד או ילדה, וכך נדע בדיוק אם זאת היא." אמרתי.
"ומה יקרה אם היא לא בת 35, או שהיא רווקה או משהו? היא לא תדע מה את רוצה ממנה, ואיזה מין סקר זה.." נייל אמר לי.
"נשאל אותה סתם שאלה, על הממשלה או משהו.." אמרתי לו, והמשכנו לדבר על זה בנסיעה. אחרי כמה זמן, הגענו. יצאנו מהמכונית במהירות, ותקתקנו בביתה. הדלת נפתחה, ומולי הייתה ילדה קטנה, בערך בגיל 5.
"שלום! את הבת של אנאל רומנוב?" שאלתי את הילדה, והיא הנהנה.
"היא בבית?" שאלתי אותה, והיא רצה לקרוא לה.
אחר כך ראיתי אישה צעירה, יפה וזקופה עומדת מולי.
"שלום, אנחנו עושים סקר אנונימי ורצינו לשאול כמה שאלות. יש לך זמן בשבילנו?" שאלתי אותה בחיוך, והיא הנהנה. מסתבר שהיא בדיוק הכינה ארוחת צהריים לילדים, והיא הזמינה אותנו לאכול. כולנו סירבנו, חוץ מנייל. אוי, נייל…
"אז, בת כמה את?" שאלתי אותה לבסוף, כשהתיישבנו בסלון.
"אני בת 29, עוד חודש 30.." היא אמרה לנו. היא נשמעה ממש צעירה. אין מצב שהיא תהיה האמא שלי, כי זה אומר שהיא ילדה אותי בגיל 12. שדרך אגב, ממש לא אפשרי.
המשכתי לשאול אותה שאלות על ממשלה ופוליטיקה, ומשכנו את נייל משולחן האוכל כשסיימנו את השאלות.
"תודה לך על שיתוף הפעולה!" אמרתי בחיוך. היא חייכה אליי בחזרה, ויצאנו משם.
"כמעט סיימתי!" נייל אמר כשהתחלנו לנסוע לכיוון הבית.
"נייל, אתה היית באמצע המנה השלישית.." ליאם אמר, נאנח.
"מחר נלך לאנאל רומנוב אחרת, מרחק שעה וחצי נסיעה.." אמרתי להם. "ונייל, תשתדל לא לאכול את כל האוכל.."

פרק 15..
חזרנו הביתה. אני עליתי במדרגות, נפרדתי מכולם, כל אחד בקומה שלו.
הגעתי לקומה שלי. התחלתי ללכת לכיוון הדירה שלי, וראיתי את זאיין.
"היי.." אמרתי לו, וראיתי שהוא מתעלם.
"זאיין, אפשר לפחות שנהיה ידידים?" שאלתי אותו, והוא הניד ראשו לשלילה.
"אחריי שפגעת בזואי, לא." הוא אמר.
"למה היא כל כך מעניינת אותך?" שאלתי אותו. "ולמה רבת עם הארי? הריי אתה לא מרגיש אליי כלום!"
"כי הוא שיקר לי, בדיוק כמו שאת משקרת לי!" הוא אמר בצעקה.
"אתה מוכן להפסיק לצעוק? לי יש כבוד!" אמרתי לו, עדיין בעדינות וברוגע.
"אתם יודעים משהו? אתם ממש מתאימים דווקא. זוג שקרנים." הוא אמר, וסובב אלי את הגב.
"אני לא מאמינה שאהבתי אותך בכלל." אמרתי לו, ושמעתי אותו מגחך.
"תחזרי להארי כבר, לא בא לי לשמוע אותך." הוא אמר, ונכנס לדירה שלו.
נכנסתי לדירה שלי. אני לא מאמינה שאני התאהבתי בו בכלל..
לקחתי את הסכין מהמגירה העליונה, והמשכתי לחתוך. בעצב. בבכי. בכאב.
רק תפסיקי לאהוב אותו בכלל.. חשבתי לעצמי. רגע, זה אפשרי בכלל? להפסיק לאהוב אותו, אם את בעצם ממש מאוהבת בו?
עזבתי את הסכין. היא נפלה על הרצפה, והשמיעה צליל נפילה. רצתי לכיוון החדר שלי, וטמנתי את ראשי בכרית. הכרית נרטבה מהדמעות שלי.
אלוהים, תן לי לישון ולשכוח את כל מה שקרה עכשיו..
תן לי לשכוח את מה שהיה עם זאיין.
תן לי לשכוח את מה שהיה עם זואי.
תן לי לשכוח בכלל שאני עצובה.
תן לי לקום בבוקר עם חיוך דבילי מרוח על הפנים, רק לא להישאר עם הדמעות האלו בעיניים.
תן לי לחיות.
תן לי לנשום.
תן לי שניה אחת של צחוק
תן לי שניה אחת של שמחה
תן לי לשכוח ולעבור הלאה
אם זה בכלל אפשרי.
תן לי לשמוח עם כולם,
ואולי גם איתו…
רק תתן לי כבר את הדברים האלה, לפניי שאני אשבר לרסיסים.
לפניי שאני אפול מהצוק..
לפניי שזה יהיה מאוחר מידי. לפניי שזה יהיה מאוחר.
זה קשה לחיות כשאת מרגישה נפגעת.. נכשלת..
נופלת מהצוק.

פרק 16..
התעוררתי. כנראה שנרדמתי..
הסתכלתי על השעון- עכשיו 5 בבוקר.
אוף, קמתי כזה מוקדם?
הלכתי לכיוון השירותים, מצחצחת את שיניי. יצאתי מהשירותים אחריי הצחצוח, והלכתי לכיוון המטבח.
גיששתי בארונות, ולא מצאתי ממש מה לאכול בבוקר. לקחתי ביצים והכנתי לעצמי חביתה, בדיוק כמו שאני אוהבת.
הרגשתי את העיניים הנפוחות שלי, כנראה מהבכי של אתמול. שנאתי את הנפיחות בעיניים.
הכנתי לעצמי שוקו חם, ולגמתי ממנו. לאחר מכן, לקחתי את החביתה, והתחלתי לאכול ממנה.
שטפתי את הכלים, חושבת על מה שקרה אתמול. למה, זאיין? למה אתה כל כך שונא אותי? למה אתה מאמין לזואי ולא לי?
יכול להיות שהוא לא באמת אהב אותי. הוא רק עשה את עצמו. הוא שיקר לי.
אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה מקשיב לי.
אבל כל יום יום, כל שעה ושעה, כל דקה ודקה, כל שניה ושניה, אני מרגישה איך אני מתאהבת בו יותר.
נכנסתי לשירותים, והורדתי את בגדיי. הכנסתי את רגליי למקלחת, פתחתי את המים, והתחלתי לשיר. כרגיל.
'All the pain and the truth
I wear like a battle wound
So ashamed so confused, I was broken and bruised

Now I'm a warrior
Now I've got thicker skin
I'm a warrior
I'm stronger than ive ever been
And my armor, is made of steel, you cant get in
I'm a warrior
And you can never hurt me again

Out of the ashes,I'm burning like a fire
You can save your apologies, you're nothing but a liar
I've got shame, I've got scars
That I'lll never show
I'm a survivor
In more ways than you know

Cause all the pain and the truth
I wear like a battle wound
So ashamed so confused, I'm not broken, or bruised

Now I'm a warrior
Now I've got thicker skin
I'm a warrior
I'm stronger than I've ever been
And my armor, is made of steel, you can't get in
Im a warrior
And you can never hurt me again'
התלבשתי במהירות, וחשבתי על השיר ששרתי.
אני לוחמת, אני חזקה, ושום דבר לא יפגע בי. אני יכולה להצליח, אני יכולה להפסיק לחתוך ואני יכולה לשכוח ממנו. אני יכולה, ואני אצליח.
שמעתי תקתוק בדלת, ופתחתי. זה היה נייל.
"היי נייל!" אמרתי לו, ופתחתי לו את הדלת. "מה אתה עושה כאן?"
"סתם, חשבתי לבוא לכאן לבקר.. אולי לנשנש משהו בדרך." הוא אמר, ורץ מטבח. הוא לקח חטיף שתכננתי לאכול, אבל לא נורא. אני מבינה אותו ואת הקיבה הבעייתית שלו.
"חטיף טעים." הוא אמר לי בפה מלא, אוכל עוד ועוד ועוד.
"מה איתך ועם זואי?" הוא שאל אותי.
"לא הספקתי לדבר איתה, אבל דווקא עם זאיין דיברתי." עניתי לו, והוא הפסיק את האוכל. זה באמת קרה!
"הוא סיפר לך?" הוא שאל אותי, והסתכלתי עליו במבט מבולבל.
"מה הוא סיפר לי?" שאלתי אותו. עכשיו, הוא חייב לענות. הוא לא יתחמק מתשובה.
"הוא.." הוא התחיל לומר, והניח את החטיף על השולחן. "הוא רוצה לעזוב את וואן דיירקשן."

פרק 17..
"מה?" אמרתי בהלם, וקמתי מהספה. "אין מצב," אמרתי, והתחלתי ללכת במעגלים. "בלעדיו אין את וואן דיירקשן!" אמרתי, די לחוצה.
"הוא לאחרונה רב עם כולנו.." נייל אמר לי, וקם מהספה גם. "היחידה שהוא לא רב איתה זו זואי."
"זה ממש עוזר לי.." אמרתי לו, אני לא יודעת אם בציניות או ברצינות.
"סליחה." הוא אמר, ואני המשכתי להיות בהיסטריה.
"לא אכפת לי שהוא לא מדבר איתי, אני לא אתן לו להרוס לכם את הלהקה!" אמרתי עצבנית, ובאמת התכוונתי לזה. "הוא לא יכול לעשות לכם את זה, זה יהרוס את השם של הלהקה.." אמרתי לנייל המסכן, שעמד וראה אותי על סף חרפון.
"זה מה שהוא החליט. וחוץ מזה, אני חושב שזה הכי טוב בשבילנו.. אני לא רוצה שכולם יראו את המתח על הבמה.." הוא אמר, מנסה להרגיע אותי. לא ממש עזר.
"אתם חייבים להשלים או משהו! איך אתה חושב שתגיב אם מישהו מהלהקה שאתה הכי אוהב היה עוזב אותה?" שאלתי אותו, והוא השפיל ראשו.
"את צודקת.. אבל מה אפשר לעשות? להכריח אותו לא לעזוב את הלהקה?" הוא שאל אותי.
"אני יודעת מה לעשות.. תשאירו את זה לי!" אמרתי, והיה לי את הרעיון הכי טוב שיש.
"אני אתן לך לחשוב על ה'רעיון' הזה שלך.. אני אלך לקחת אוכל מהארי." הוא אמר, ולקח את החטיף מהשולחן, והתחיל לאכול בדרך לדלת.
חיכיתי קצת במחשבה על הרעיון. זה היה רעיון די טוב, אני בטוחה שהוא יוותר על לעזוב את הלהקה.
תקתקתי בדלת שלו. הוא פתח אותה, וחיוכו התחלף למבט קר.
"מה את רוצה?" הוא שאל אותי, בלי חשק. ליבי קפא כשראיתי את המבט שלו.
"מתי התכוונת לומר שאתה עוזב את הלהקה?" שאלתי אותו, ושילבתי את ידיי.
"למה שאני אומר את זה לך?" הוא שאל אותי.
"איך זואי הגיבה להחלטה הזאת שלך?" שאלתי אותו, והוא הניד ראשו.
"לא סיפרתי לה.."
"איך אתה חושב שהיא תגיב כשהיא תדע שזה מה שאתה הולך לעשות? פשוט לפרק את הלהקה שהיא אוהבת? היא בהתחלה לא רצתה ללכת איתי למסע הזה, אבל כשהיא שמעה שזה בקנדה, שאתם נמצאים בקנדה, היא קפצה על ההזדמנות הזאתי! אני לא פה כדיי לריב איתך, אני לא פה כדיי לשכנע אותך שתאמין לי שזואי פשוט נכנסה בינינו או שכדאי לך לוותר על ההחלטה הדבילית הזאתי, אני פה בשביל להכניס לך למוח שאתה הולך לפרק את הלהקה שהחברה הזאת שלך הכי אוהבת!" אמרתי לו במבט עצבני, והוא צחק.
"את חושבת שהיא חברה שלי?" הוא שאל, וגלגלתי את עיניי.
"זה לא מה שהכי חשוב כאן, זאיין! אתה תהרוס אותה." אמרתי לו.
"זה לא יהרוס אותה, הם ימשיכו להופיע בלעדיי." הוא אמר לי, והפעם אני הייתי זאת שצחקה.
"נראה לך שהם יופיעו בלעדיך? נראה לך שמישהו יעריץ אותם כשיתברר להם שאתה רבת איתם והחלטת לצאת מהלהקה??" שאלתי אותו, ולא נתתי לו לענות. "אני יודעת שזה רק ישנה אותם. לגמרי. מעכשיו, כשיהיה להם מכשול בדרך, כשיהיה להם חלום שהם ירצו להגשים, הם ירימו ידיים. אם אני הייתי אחת הבנות הקופצניות והצרחניות שכל היום מזייפת את השירים שלכם, אני יודעת שהייתי מוותרת על כל חלום שלי, כי אני יודעת שאם אתה וויתרת, ואתה האיש ששינה לי את החיים מהקצה אל הקצה, אני אוותר. זה המסר שאתה מעביר." אמרתי לו, והוא השפיל את ראשו.
"מה את רוצה שאני אעשה? רבתי עם כולם, רבתי איתך, זה עניין של זמן עד שאני אריב גם עם זואי!" הוא אמר, כמעט בצעקה.
"אתה יודע למה רבת איתי ועם הארי?" שאלתי אותו. "אתה רבת איתנו, כי אני התאהבתי בך. זואי ראתה את זה. זואי גם הייתה מאוהבת בך. היא מכרה לי שאתה מעוניין בה, ואני באמת חשבתי שאתה איתה. ופתאום שמעתי אותה מדברת בטלפון עם חברה שלה, ואומרת שהיא גם מכרה לך את הסיפורים האלה.. שאני עם הארי. ואתה באמת הקשבת לה, ואפילו לא היית מוכן להקשיב לי ולהארי!" אמרתי לו, והוא הסתכל עליי, ולא יכולתי לקרוא את המצב שלו. שמח? עצוב? כואב? עליז? אולי הוא מוותר עליי וזהו?
"אני והארי דיברנו על זה. על זה שרבת איתו. אמרנו לעצמנו שבחיים לא נתנשק, הוא החבר הכי טוב שלי! הוא ידיד יותר טוב מאשר מה שאתה היית מאז שהיא מכרה לשנינו את הסיפורים האלה! אבל אתה יודע מה? אני וויתרתי. אין לי כוח יותר לצעקות שלך, לריבים שלך.. תלך לזואי, תספר לה שאין יותר 'וואן דיירקשן' ותעשה מה שבראש שלך!" אמרתי לו, ומצאתי אותו מסתכל על היד שלי. ישר הסתרתי אותה מאחוריי גבי.
"מה זה ביד שלך?" הוא שאל אותי. "את חותכת?"