What makes you BEAUTIFUL! לא ידוע איזה פרקים חחח

פרק 18..
"את חותכת?" הוא שאל אותי.
"לא, אני לא חותכת." אמרתי, מסתירה את ידי. "וזה לא עניינך."
"אז זה אומר שאת כן חותכת! למה?" הוא שאל אותי, ולקח בכוח את ידי, שמאחורי גבי.
הוא הסתכל על החתכים שלי, ובעיניי התמלאו דמעות. עזבתי את ידי מידו בכוח. "כאילו שזה באמת מעניין אותך." אמרתי לו, וסובבתי את גבי. הלכתי לכיוון הדירה שלי, והשארתי אותו שם המום.
נשכבתי על הספה, והתחלתי לבכות. אני לא מאמינה שהוא ראה את זה. אני רק מקווה שהוא לא יספר את זה לזואי, או לבנים..
רק לא להארי. הוא היה החבר הכי טוב שלי, אני לא רוצה שעכשיו הוא יתעסק בבעיות שלי.
שמעתי תקתוק בדלת. "אני לא בבית!" צעקתי.
"תפתחי לי דקה, אני בסך הכל רוצה לדבר איתך.." זאיין אמר לי, והלכתי לפתוח את הדלת.
"עד עכשיו אתה התנהגת אליי מגעיל. אתה זה שאמרת שאתם לא כאלה מגעילים כמו שחשבתי, אבל אני חושבת משהו אחר. הם הכי נחמדים בעולם, אבל אתה הכי מגעיל בעולם! אל תדבר איתי, אל תדפוק לי על הדלת!" אמרתי כשפתחתי את הדלת, וסגרתי אותה.
"אני מצטער! זואי אמרה לי שאת והארי ביחד, וזה באמת היה נשמע הגיוני!" הוא אמר לי, בתקווה שאני אקשיב לו. אבל במקום זה, חזרתי לבכות.
שמעתי אותו ממשיך לדפוק, ובסוף כבר לא הייתה לי סבלנות יותר לדפיקות שלו. קמתי לכיוון הדלת, מנגבת את דמעותיי בעזרת ידי, וראיתי אותו מולי כבר מיואש.
"את יכולה עכשיו להקשיב לי?" הוא שאל אותי, והנהנתי בלי חשק. הוא נכנס לבית שלי, וישב על הספה.
"מה?" שאלתי אותו, והוא הסתכל עליי, נאנח.
"את חותכת, נכון?" הוא שאל אותי, והנהנתי. הוא ראה אותם, מה אני אעשה? אני לא יכולה להכחיש.
"למה את עושה את זה לעצמך?" הוא שאל אותי, וישר התחלתי לבכות.
"כי רע לי!" אמרתי לו, וניסיתי לנגב את הדמעות. ניסיתי להפסיק לבכות.
"למה רע לך?" הוא שאל אותי, כמו תמים.
"למה רע לי? בוא אני אגיד לך למה רע לי!" אמרתי לו, והסתכלתי עליו בעיניים אדומות מבכי. "החברה הכי טובה שלי תקעה לי סכין בגב, והשאירה אותי לבדי עם כל ה.." התחלתי לומר, ולא רציתי להמשיך. "לא משנה מה.. והבן אדם שחיבבתי האמין לה ולא לי, והוא גרם לי להבין עד כמה טעיתי בזה שחיבבתי אותו בכלל!" אמרתי לו, והוא הסתכל עליי, במבט מצטער.
"ואל תאמר לי שאתה מצטער, כי עד שלא אמרתי לך את זה, אתה היית כל כך סנוב ולא רצית לתת לי לדבר איתך." אמרתי, וקמתי מהספה. "הדלת מחכה לך." אמרתי לו בלי להתבייש, והוא נשאר שם, יושב.
"אני לא הולך, עד שאת לא תקשיבי לי." הוא אמר לי, ואני הלכתי לחדר השינה שלי, ונשכבתי על המיטה. ראיתי שהוא בא אחריי לכיוון החדר.
"כשתרצה ללכת, הדלת פתוחה." אמרתי לו, והוא התיישב על המיטה שלי.
"תסתכלי עליי שניה.." הוא אמר לי, וגלגל אותי לכיוונו. הייתי עם מבטי אליו, והסתכלתי עליו, במבט עצבני ועייף.
"מה?" שאלתי אותו, מנסה להבין מה הוא רוצה ממני. הוא התקרב אליי, ונישק אותי.

פרק 19..
"זאיין.." אמרתי לו כשהתנתקנו מהנשיקה, והוא הסתכל עליי, עם חיוך קטן. "אני לא יכולה לנשק אותך."
"למה?" הוא שאל אותי, מתרחק ממני מעט.
"ככה, זאיין. אני לא מרגישה שזה בסדר. אני חושבת.." אמרתי, והתיישבתי לידו על המיטה. "אני חושבת שנפגעתי מספיק."
"אני מצטער, אני הייתי טיפש." הוא אמר לי, ונשקתי לו על הלחי.
"ביי זאיין.." אמרתי לו, וליוויתי אותו לדלת, כדי לנעול אחריו. רק עכשיו חסר לי שזואי תשמע על הנשיקה, ולא תעשה לי משהו.
"ביי, קים.." הוא אמר לי, ואני חזרתי לעיסוקיי. כמובן, מה הם עיסוקיי?
חזרתי לבכות על המיטה. בכי כואב. מר.
הרגשתי מבולבלת. מצד אחד, הוא שונא אותי. ואני יודעת את זה. ומצד שני, הוא נישק אותי..
מה הוא מרגיש כלפיי? למה הוא אמר לי שאנחנו רק ידידים? הייתי מבולבלת, כועסת, ומצד שני גם קצת מחייכת. כן, בין הדמעות, היה גם חיוך.
ככה בכיתי ובכיתי, עד הלילה. ואז, נרדמתי.
*בבוקר, נקודת המבט של זאיין.*
"בוקר טוב." שמעתי את זואי אומרת לי, לבושה בפיג'מה הכחולה שלה.
"בוקר טוב." אמרתי לה, והלכתי לכיוון המטבח, להכין לי משהו לשתות.
"מה עשית אתמול?" היא פתאום שאלה אותי. "לא היית בבית.."
"הייתי אצל קים." אמרתי לה, וראיתי אותה מסתכלת עליי במבט עצבני.
"אצל קים? היא שאלה אותי, והנהנתי. ישבתי על הספה, ולא איתה בשולחן.
היא קמה עם השוקו שלה, והתיישבה לידי.
"מה עשית אצל קים?" היא שאלה, והתעלמתי. עכשיו, כשאני יודע מה היא עשתה..
הריי, אם קים באמת הייתה משקרת, היא לא הייתה חותכת ככה. לא.
וחוץ מזה, אם היא ככה חתכה בשבילי, כנראה שהיא כן אוהבת אותי.. ולא את הארי.
"מה עשית אצל קים??" היא חזרה על שאלתה, ואני הספקתי לסיים את השוקו שלי, והלכתי לכיוון המטבח. שמתי את הכוס על השיש, וראיתי אותה בכניסה למטבח.
"למה אתה לא עונה לי?" היא שאלה אותי.
"אני חייב לספר לך בדיוק מה עשיתי אצל מי ולמה?" שאלתי אותה, קצת עצבני. בימים האחרונים הייתי די עצבני. "זה אישי."
"אתה אמרת לי שאתה לא תדבר איתך יותר." היא אמרה לי, והתקרבה אליי עוד ועוד. "שהיא פגעה בך."
"אני לא חייב לספר לך בדיוק מה.."
"כן, כבר אמרת את זה." היא אמרה לי, והניחה את כוס השוקו שלה ואת שלי בתוך הכיור. "אני בסך הכל לא רוצה שתיפגע."
"זה בסדר, אני ממש לא נפגע." אמרתי לה בפנים קרירות, ויצאתי לנשום קצת אוויר בחוץ. אולי זה מה שיציל אותי מהשקרנית הזאתי.

*נקודת המבט של קים.*
"אז היום, שעה וחצי נסיעה.." אמרתי להארי, נייל, לואי וליאם, כשנפגשנו בבית שלי. הפעם לואי הסיע אותנו, וכולנו ירדנו לכיוון המכונית, רק שבדרך ראינו את זאיין.
"היי.." הוא אמר לנו, וראיתי איך הארי משפיל ראשו, ולא רוצה לראות אותו. "רציתי לבקש סליחה, מכולכם." ראיתי איך הארי מתעורר פתאום, ואפילו מחייך. "אני הייתי דפוק. זואי הזאתי הייתה נשמעת ממש אמינה, ו.." הוא התחיל לומר, והסתכל עליי. "ובאמת חשבתי שהשקרים שלה נכונים."
"אני סולחת לך." אמרתי לו, בחיוך. הוא חייך אליי בחזרה.
"גם אני." הארי אמר לו, וחיבק אותו, ואחריי משהו כמו חצי שניה, כבר כל הבנים הסתערו ב'חיבוק קבוצתי'. טוב נו, מה לעשות? צריך לזרום. גם אני הצטרפתי לחיבוק הקבוצתי, וסיימנו אותו בצחקוק.
"לאן אתם הולכים?" זאיין שאל אותנו, והשפלתי ראשי.
"לאן שהוא.. אתה רוצה לבוא?" שאלתי אותו, והוא הנהן. נכנסנו למכונית הגדולה של לואי, ואנחנו, במושבים האחוריים, סיפרנו הכל לזאיין.
"מה.. את באמת מאומצת?" הוא שאל אותי, והנהנתי.
"בגלל זה אנחנו הולכים לחפש את אמא שלה.." הארי אמר, וזאיין הנהן כמבין. אחריי נסיעה של שעה וחצי, הגענו לבית. בית גדול, עם גינה גדולה.
תקתקתי בדלת, ופתח לי מישהו בערך בגילי. חתיך, שיער חום ודי ארוך, ועיניים חומות. חתיך.
"היי.." הוא אמר, וחייך אליי. חייכתי אליו בחזרה. מותר לי! הריי אני רווקה!
"היי.. יש פה מישהי בשם אנאל רומנוב?" שאלתי אותו, וחייכתי אליו חיוך כובש. ידעתי שכל מי שניסיתי את החיוך שלי עליו, זה המיס אותו.
"כן.. היא אחותי הגדולה." הוא אמר, ונכנס לרגע לבית. הוא קרא לה.
"איזה חתיך הוא!" הסתובבתי אל הבנים ואמרתי להם, והם צחקו עליי.
"אנחנו יותר חתיכים ממנו.." הארי אמר, וזה היה התור שלי לצחוק.
"כן.. בטח.. לא." אמרתי להם, וניסיתי להיראות רצינית. מולי הייתה אישה, די צעירה אבל היה אפשר לראות שהיא מבוגרת מעט.
"שלום.. ואתם?" היא שאלה אותי, והושטתי לה את ידי, כדיי ללחוץ את ידה.
"אנחנו עושים סקר.. את יכולה להקדיש לנו קצת מזמנך כדי לענות עליו?" שאלתי אותה, והיא הנהנה.
היא הושיבה אותנו בסלון. נייל כל כך רצה לשאול אותה את השאלות, אז נתנו לו את התענוג. הוא התחיל לשאול, בזמן שאני מסתנוורת מהבחור שפתח לנו את הדלת, שהסתכל עליי מהמטבח.
הגנבנו אחת לשני מבטים. הוא כזה חתיך!
הרגשתי את ליאם נוגע בכתפי. "קומי, סיימנו." הוא אמר לי בחיוך, וקמתי, חוזרת שניה לעולם.
"נו? זאת היא?" שאלתי את נייל, והוא התחיל לצחוק.
"את ממש נדלקת על הבחור?" הוא שאל אותי, והסמקתי. "לא, זאת לא היא. אין לה ילדים, אבל היא מאורסת. ותגידי לה מזל טוב, היא מתחתנת בשבוע הבא." נייל ענה לי, ואני הסתכלתי עליו נדהמת. אני כל כך מעופפת.
"קים, אם את מעוניינת בבחור, לכי אליו!" הארי אמר לי, ודחף אותי לכיוון הבחור. שיט, אני כל כך שקופה..
דיברתי איתו שם בערך חמש דקות, מנסה לא לעשות פדיחות, ונכנסתי למכונית כשבטלפון שלי היה רשום את המספר שלו. קוראים לו ג'יידן, והוא חתיך!
"למה את כל כך מאושרת?" נייל שאל אותי, וצחקתי.
"סתם.. ג'יידן נתן לי את המספר שלו." אמרתי.
"ידעתי שאת דלוקה עליו!" הוא אמר, וכולנו צחקנו. כלומר, כולנו חוץ מזאיין.

פרק 20..
*נקודת המבט של זאיין*
ברור שלא יכולתי להיות שמח בשבילה.. אני עוד תקוע בנשיקה שלנו מאתמול.
אני בעצמי לא יודע מה קורה איתי. אני אוהב אותה? לא אוהב אותה?
אני מחבב? דלוק? אולי כלום מזה?
אני חייב לדבר איתה. אני חייב לומר לה. לומר לה עד כמה שהייתי טיפש, ואם צריך אני אוציא את זואי הזאת מהבית שלי עכשיו.
הגענו הביתה. יצאתי מהרכב בלי לומר מילה.. אני רק חושב על כמה שאני דפוק שלא בדקתי קודם שהיא והוא באמת חברים.
עלינו כולנו ללמעלה. הם התחילו להתבאס מזה שזאת לא אמא שלה, אבל הראש שלי היה במקום אחר.
נשארנו רק אני וקים. עלינו למעלה, בלי לומר מילה.
"אני מצטער.." אמרתי לה, וכך שברתי את השתיה הזאת. עצרנו בקומה שלנו.
"על מה?" היא שאלה אותי, למרות שזה היה ברור מידי.
החזקתי את ידה, והסתכלתי על החתכים שלה בעיניים דומעות. אני לא מאמין שזה מה שגרמתי לה לעשות. אני כל כך טיפש!
שמתי לב שגם היא מסתכלת על החתכים, ועינייה דומעות.
"אני כל כך טיפש… אני בחיים לא רציתי שתעשי את זה לעצמך. אני אוהב אותך…" אמרתי לה, והסתכלתי עליה.
"ז..זה בסדר.. היתה לי תקופה ממש לא טובה.. אל תאשים בזה רק את עצמך…" היא אמרה לי, והשפלתי ראשי.
"לא. אני פגעתי בך, זה ממש לא בסדר.." אמרתי לה, והיא חייכה אליי.
"זה בסדר. סלחתי." היא אמרה לי, והסתכלתי עליה. התקרבתי אליה, לאט לאט, מצמיד את מצחי אל מצחה, וכך גם את שפתיי. היא נישקה אותי בחזרה, נשיקה עדינה ומלאת משמעות.בעיניי, לפחות. יש בזה משמעות בעינייה?
*נקודת המבט של זואי.*
פתחתי את הדלת. שמעתי את קים וזאיין.. הם שוב מדברים!
פתחתי אותה לאט לאט, מציצה למה שהם עושים שם. א..אני לא מאמינה.. הם מתנשקים?
סגרתי בשקט את הדלת, ורצתי לכיוון הטלפון. יש רק מישהי אחת שתוכל לעזור לי.
"כן, זואי?אתם כבר ביחד?" אן שאלה אותי בטלפון.
"לא, תפסתי אותו ואת קים מתנשקים." אמרתי לה,והיא נשמעה נדהמה.
"למזלך, יש לי את התוכנית המושלמת.. הריי אם הם התנשקו זה אומר שהם ביחד. אז מה שאומר, זה ש .."
היא סיפרה לי את כל התוכנית, והודיתי לה. תוכנית מושלמת!
שמעתי את זאיין נכנס הביתה.
"היי, זאיין! חיכיתי לך כל היום.. איפה היית?" שאלתי אותו בקול מתוק ומעצבן, והוא חייך.
"סתם.. טיילתי." הוא אמר לי, וחייכתי אליו בחזרה.
"מה אתה כזה מבסוט?!" שאלתי אותו בקריצה. ;-)
"סתם.. אני.. זה סתם." הוא אמר, והלך למטבח.
ניסיתי להתמיד בתוכנית… הריי אני אוהבת אותו, וזה מה שחשוב.

פרק 21.
*נקודת המבט של זאיין*
"לאן אתה הולך?" שמעתי את זואי שואלת אותי, כשהייתי בדרכי לצאת מהדירה. "אתה כל הזמן בחוץ .."
"אני הולך לקים." אמרתי לה, די עצבני על מה שהיא עשתה. שבגללה אני רבתי עם כולם.
"ק..קים? זאת שפגעה בך? זאת שהעיפה אותי מהדירה שלנו?"
"די, זואי. אני יודע בדיוק מה עשית לה מאז שעברתן לכאן.." אמרתי לה,די בעצבים, ויצאתי מהדירה. היא יצאה בעקבותיי.
"זאיין, אני לא יודעת על מה אתה מדבר.."
"תאמיני לי שאת יודעת על מה אני מדבר. על זה שאמרת לי שהיא והארי ביחד, שאמרת לה שאנחנו ביחד.. שבכלל גרמת לנו לחשוב שאנחנו לא רוצים אחד את השניה."
"אבל זאיין, היא והארי באמת היו ביחד! ואולי זאת היא שמנסה להפריד בינינו?" היא שאלה אותי. תקתקתי על דלת דירתה של קים, וחיכיתי שהיא תפתח.
"זאיין, אני לא מאמינה שהיא הפרידה בינינו ככה. היינו ידידים כל כך טובים!" היא אמרה לי, והתקרבה אליי. ניסיתי להתרחקממנה, אבל היא הצמידה אותי לקיר. "ואתה יודע שהייתי רוצה שנהיה יותר מידידים?"
ניסיתי להתחמק, אבל זה היה בלתי אפשריי. היא כלאה אותי לנשיקה, בניגוד לרצוני, בדיוק כששמעתי את הדלת נפתחת..

*פרק 22.*
*נקודת המבט של קים.*
פתחתי את הדלת, ופשוט מצאתי את עצמי בוהה בדבר הזה שראיתי מול העיניים. חשבתי שהוא באמת אוהב אותי.. חשבתי שהוא באמת התכוון לסליחה שלו.
אבל לא. הוא… התנשק עם זואי. שלפניי חמש שניות הוא התנשק איתי.. הוא רגיל לעשות ככה לכל הבנות?
טוב, זה נראה שהוא נהנה. שיעשה כיף בחיים שלו עם זואי, ופשוט…
ייתן לי לבכות בשקט.
נכנסתי לבית שלי נועלת אחריי את הדלת, בוכה על הספה, מתעלמת מכל הדפיקות והצרחות שמבחוץ. פשוט שיעזוב אותי. הוא פגע בי, הוא הרס אותי, הוא שבר אותי.
בפעם השניה, אחריי שהוא בכה לידי ולא האמין שחתכתי.
הוא מנסה להרוג אותי, תגידו? הוא רוצה לראות אותי בוכה, נפגעת.. ?
הרמתי את הטלפון שלי. רציתי להתקשר להארי.. ידעתי שהוא היחיד שיעזור לי. אבל..
אני לא רוצה שהוא יריב איתו בגללי. אני לא רוצה שהוא ידאג לי.
אני פשוט רוצה……….. למות.
אנשים לא מפסיקים לפגוע בי. אני מרגישה שמאז שבאתי לכאן אני רק נפגעת ונפגעת.
החברה הכי טובה שלי תקעה לי סכין בגב בשביל זה שהיא אוהבת,
זה שאני אוהבת ניצל אותי/שיקר לי/ ווטאבר מה הוא עשה, ובסוף בגד בי ופגע בי בפעם השניה, עם החברה הכי טובה שלי.
אני מרגישה מפגרת. אני מרגישה סתומה. אני מרגישה מטומטמת. אני מרגישה..
למה אני חיה בכלל? אני רק מזיקה לעצמי בחיים הנוראיים האלה. אני רק נפגעת, מזיקה לגוף שלי, בוכה, מתעצבנת..
כבר העיניים שלי אדומות מרוב שאני רק בוכה בימים האחרונים. כבר איבדתי כל תקווה לחיות..
אין לי כבר כוח.
אין לי כוח לעמוד.. לבכות.. לשמוח.. לנשום.. לחיות..
למה אני בכלל נשארת כאן אם כל מה שאני עושה זה להיפגע? חשבתי שהמסע הזה יהיה מושלם.. חשבתי שאני אמצא סוף סוף את אמא שלי. חשבתי שאני אהיה מאושרת סוף סוף.
אבל אני מצטערת בכלל שהתחלתי את זה.. כבר אני לא רוצה להמשיך את המסע הזה..
החלטתי מה לעשות. זהו. זאת החלטה סופית. ושום דבר לא ישנה את זה. פשוט נכנסתי לחדר בעיניים דומעות, ויודעת שאין לי דרך חזרה…

פרק 23.
*נקודת המבט של זאיין*
"למה עשית את זה?" שאלתי זואי, שישבה על הספה. הלכתי במעגלים, לא יודע מה לעשות עם עצמי.
"זאיין, אני באמת.."
"את צריכה להבין שאני אוהב אותה! אני מאושר איתה! אני לא יכול להיות איתך!"
"אני יכולה לעשות אותך מאושר גם איתי.." היא אמרה,עם חיוך מרוח על פנייה.
"תמחקי את החיוך. אני בחיים לא אסלח לך על זה." אמרתי לה, והלכתי לכיוון חדר השינה שלי.
נשכבתי על המיטה, וידיי מאחורי ראשי. למה בכלל הסכמתי לה לגור איתי? הייתי נותן לה לחזור לאיפה שהיא באה ממנו, שתפסיק להציק לי בחיים.
זואי נכנסה לחדרי, וחדלתי מלהסתכל עליה.
"זאיין, אני מצטערת.." היא אמרה לי, והתיישבה על המיטה. התרחקתי ממנה. "אני חשבתי שגם אתה מחבב אותי.."
"אני בחיים לא אחבב מישהי כמוך." אמרתי לה את האמת. "בהתחלה היית נראית לי חמודה! היינו יכולים להיות ידידים. אבל כל מה שאת עושה זה לשקר, לשקר ולשקר. זה כיף לך לראות אנשים סובלים? זה כיף לך לראות אותי סובל? את החברה הכי טובה שלך?" אמרתי לה, והצלחתי לראות דמעה בעינייה.
"סליחה שהרסתי לך את ההזדמנות.. האמת היא שחשבתי על זה, ואני מצטערת על כל מה שעשיתי לכם.. פשוט רציתי למצוא חן בעינייך. אני אוהבת אותך." היא אמרה לי, אבל משום מה לא האמנתי לה.
"את מבינה את זה שבגללך אין לי סיכוי יותר איתה. אני אוהב אותה." אמרתי לה, והסתכלתי עליה. ניגבתי את דמעותייה. "אבל אל תבכי. אני אנסה לסדר את זה ביני לבינה."
"אני ממש ממש ממש מצטערת.. אני לא התכוונתי לפגוע. פשוט אני אהבתי אותך מאוד.. והיא ידעה את זה. ולמרות זאת היא…"
"אני סולח לך. זה בסדר. אני שם לב שאת באמת מתכוונת לזה.." אמרתי לה, וחייכתי אליה.
"סליחה אם היא לא תרצה אותך.. אבל אם אתה תרצה לשכוח אותה, אני אעזור לך. אני לא רוצה לראות אותך נפגע יותר בגללי.." היא אמרה לי, וחייכתי אליה. נתתי לה חיבוק חזק, וכשניתקנו את החיבוק, אמרתי לה "תודה."
היא קמה מהמיטה,מסדרת את בגדייה. "אם אתה רוצה משהו, אני כאן בשבילך." זואי אמרה לי בחיוך, אך עדיין ירדו לה הדמעות.
נשארתי על המיטה, עדיין חושב.
יכול להיות שהיא באמת השתנתה?