Well Liam Payne? Thank you פרק 20 ❤️

* תיקראו את ברציתי להוסיף *

– פרק 20 –

זה היום. תאונת הדרכים של הוריי ז״ל. הכל קרה מלפני 16 שנים. כתור ילדה בת שנה וחצי, לא הבנתי כלום, אבל ידעתי שמשהו נורא קורה.
האמת? שהתאונה בכלל הייתה בצרפת, הם טסו לצרפת איתי ועם דור וסבתי, ושם התרחש שוד שגרם לתאונה קטלנית, שכוללת בה את הוריי ואותי, דור היה עם סבתי חולה בבית המלון. אני הייתי בתאונה, אבל לא מתתי, ישנה צלקת מתחת לאחד משדיי, דיי קרוב ללב. אפילו ליאם לא ראה אותה, אף אחד לא חוץ מסטייסי שיודעת את הסיפור המלא. הייתי גם כן אני מועמדת למוות בבית החולים בו שהיינו. כולם חושבים שהתאונה הייתה רק להוריי, אך גם אני עברתי אותה, נותרתי עם כלייה אחת בלבד ועברתי מספר ניתוחים בלב.
כרגע אנחנו בבית מלון בצרפת כי יורד גשם ושלג.
לבשתי סקיני ארוך שחור, וסווצ'ר אדום שלקחתי פעם לזאין והוא עדיין אצלי, כובע גרב ונעליי ספורט, לקחתי תיק, מכניסה לשם מיטריה טישו בקבוק מים, ואת חבריי הטוב לתאריך הזה בשנה, הסכין.
וכתבתי לליאם פתק שלא ילחץ; 'מיקי, אני מצטערת שאני לא ליידך כרגע שאתה קם בבוקר, אבל היום זה היום. אני אחזור בקרוב, אוהבת המון, דונל.'
הדבקתי את הפתק על המראה בשרותים, ויצאתי מהחדר, הכובע על ראשי ושערי פזור, מסתיר חלקים מפניי, מעולה.
הגעתי לקבלה, פקיד נחמד היה שם, ביגלאע ה20.
״שלום, איפה זה בית הקברות ****?״ שאלתי, דיי חסרת סבלנות.
״קרוב למען האמת תלכי ישר ובכיכר ימינה, את תיראי את זה״ אמר וחייך אליי, העברתי לו חיוך מזויף ויצאתי מבית המלון המפורסם.
הגעתי לבית הקברות ישר מצאתי את הקבר, שתיי קברים קרובים וכתוביות חרוטות באבן.
'ליאנה פלוין, מתה בתאונת דרכים בגיל ה25 לחייה.
נישאה לג'ייק פלוין. שניי ילדים; דור ראין פלוין, ואלה ליאנה פלוין.
אנגליה, לונדון.'
'ג׳ייק פלוין, מת בתאונת דרכים בגיל ה27 לחייו.
נישא לליאנה פלוין. שניי ילדים; דור ראין פלוין, ואלה ליאנה פלוין.
אנגליה, לונדון.'
הכתב היה מעוצב יפה, מסורטט וחרוט על האבן.
״לעזאזל איתכם למה לא יכולתם להשאר עם דור במלון!!?!! זה לא היה קורה!!!״ צרחתי על שניי הקברים, מה זה יעזור לך בדיוק מטומטמת???? קול הדהד בראשי.
התיישבתי מול הקבר, מתחילה לדבר, בוכה על הדרך.
״היי אמא, היי אבא״ אמרתי נרגעת מהעצבים על כלום.
״עברתי מהפנימייה, אני גרה עכשיו אצל חבר שלי. כמה הייתי צריכה את העצות של אחד מכם..״ גיחחתי לעצמי
״אבל אתם לא הייתם שם. היו כמה פעמים שרציתי לבוא אליכים, לגן העדן, אבל מנעו ממני. למה? אני לא יודעת. הריי אף אחד לא אהב אותי בחיים. באמת חבל שאני לא איתכם.. החיים היו קלים, זאת אומרת.. ״ אמרתי, כאילו מדברת לבן אדם מולי. הוצאתי את הסכין, חורטת פס על ידיי, ועוד אחד, ועוד אחד. למה זה לא כואב??????? אני רוצה שיכאב!
״תפסיקי!״ צווח מישהו, סובבתי את ראשי, מביטה בנייל עומד שם.
״אני רוצה שיכאב לי. תעזוב אותי ותלך מכאן״ יבבתי בבכי
״בואי אליי״ אמר, פותח את ידייו לחיבוק, התנפלתי עליו בשניות מחבקת אותו כמה שיכולתי בכלל לזוז עם ידיי החרוטה.
״אני שמעתי הכל״ לחש לאוזני
״למה בכלל באת? אני רוצה למות״ יבבתי, פורקת את העול מעליי.
״את לא רוצה למות, אני כאן ואני אוהב אותך, יש לך חיים מדהימים. חבר מדהים שאני בטוח שעכשיו דואג לך, והמון חברים.״ אמר, נושק ללחי
״לא נכון! אתה לא אוהב אותי! תפסיק לשקר! אף אחד לא אוהב אותי״ מיררתי בבכי
״אלה, עם ליאם לא היה אוהב אותך, ועם אני וכל שאר הבנים לא היינו אוהבים אותך, ליאם בכלל לא היה מציע לך לגור איתנו, הוא היה נותן לך כסף והולך, נכון?״ שאל הינהנתי בשקט, יבובותיי נשמעות לשקט.
״ואת יודעת שאני עד עכשיו לא שמעתי את הסיפור על התאונה של ההורים שלך.?״ אמר
״אתה כן, שסיפרתי לכם עליי״ אמרתי, מוחה את הדמעות.
״אבל זה לא היה הסיפור המלא״ אמר
״איך אתה יודע שזה לא??״ שאלתי בבילבול
״קודם תספרי לי את הכל, ואז אני אגיד לך איך אני יודע״ אמר, נשמתי עמוק, והתחלתי לדבר.
״התאונה הייתה בצרפת, ההורים שלי ואני היינו באוטו. באותו זמן, היה שוד בעיר, והגנבים היו אלה שהתנגשו בכל החלק הקידמי של האוטו, אני הייתי מאחורה, את המוות של אמא שלי קבעו במקום, ואבא שלי היה פצוע קשה, ואחר כך מת בבית חולים. אני שרדתי יותר כיוון שהמכונית נפגעה מהצד, איפה שאמא שלי הייתה בו ואני נפצעתי מכל מה שנגרם מהתאונה בחלקים הקדמיים. קבעו לי כבר את המוות, ובסוף שרדתי, חסרה לי כליה ועברתי הרבה ניתוחים בלב ו42 זריקות בכל יום עד גיל 4״ פרקתי הכל, הייתי חייבת.
״א-אני לא מאמין, אני כל כך מצטער אלה״ אמר וחיבק אותי בחוזקה
״קודם כל, גם לליאם חסר כליה, וגם הוא עבר 42 זריקות ביום עד גיל מסוים שאני כבר לא זוכר״ אמר, הופתעתי. למה לא ידעתי על זה? ולמה ליאם אף פעם לא סיפר לי?
״מה.. מה קרה לו?״ שאלתי, מפחדת לשמוע את האמת.
״הוא פשוט.. נולד ככה״ אמר
״ואני רק רוצה לשאול, איפה הצלקת של כל זה?״ שאל
״אף אחד בחיים לא ראה אותה חוץ מסטייסי״ אמרתי
״את יכולה להראות לי, זה בסדר״ חייך אליי
הפשלתי את הסווצ'ר מגופי, והורדתי את החולצה שהייתה ממתחת, נייל היה מופתע אך שתק, הייתי עם חזיה, זה כמו בגד ים. הפשלתי את הצד השמאלי של החזיה, מסתירה את שדיי כך שלא ראה כלום, חשפתי בפנייו את הצלקת, הצלקת המכוערת והמזוויעה הזאת, כמה אני שונאת אותה.
״זה נורא אני יודעת״ אמרתי, מגלגלת את עיניי בעצב
״ולמרות הכל את יפיפיה״ חייך אליי, חייכתי חיוך קטן
״תחזירי את הבגדים, את עוד תתקררי״ ציחקק
סידרתי את הסווצ'ר מעל בחזרה, ונייל התיישב נוח יותר ממקודם, נשען על העץ, ומושך אותי אליו, רגליי על שלו.
״תודה שאתה כאן איתי, בילעדיך הייתי עושה דברים גרועים לעצמי״ חייכתי אליו חיוך קטנטן, אני בטוחה שהייתי מוצאת את עצמי בית חולים עם נייל לא היה כאן.
״אני פשוט דואג לאנשים שאני אוהב״ חייך חיוך קטן וחמוד.
״באמת תודה, אתה לא יודע כמה אני מעריכה את זה״
״זה בסדר אלה, עכשיו תראי לי את היד״ אמר מצחקק, הפשלתי את שרוולי ושמתי את ידי בין ידיו.
״זה נורא, בחיים אל תעשי את זה שוב״ אמר, משיב אותי עליו ומחבק אותי
״את עשית את זה גם שנה שעברה?״ שאל
״כל שנה ושנה מחדש״ בלעתי את רוקי בקול, מקווה שלא יפצח את פיו על הדבר שוב.
״עכשיו תספר לי איך ידעת שזה לא הסיפור המלא ואיך בכלל מצאת אותי?״ שאלתי מהר לפני שהוא ישאל על זה עוד משהו
״קראתי את הכתבה על זה באינטרנט״ אמר מצחקק.
״וראיתי אותך יוצאת מהמלון, לבד. אז עקבתי אחרייך״ אמר.
ישבנו שם משהו כמו חצי שעה בשקט, שנינו חושבים.
״מה השעה?״ שאלתי לפתע
״כבר 10 וחצי, בואי נחזור לפני שהם ישתגעו״ אמר
קמנו מהריצפה והבטתי על שניי הקברים
״אני אוהבת אותכם״ אמרתי, מוחה מספר דמעות שהתגלגלו שוב ושוב על לחיי.
מן קול הדהד בראשי, 'גם אנחנו אותך ילדה שלי' קול של גבר. ניערתי את ראשי למחשבה והבטתי על נייל שבהה בזוג האבנים, שמתחתם שניי הוריי שוכבים להם מתים.
״נלך?״ שאל ופתח את ידיו לחיבוק. נכנסתי לתוך חיבוקו המזמין, וחיבקתי אותו מהצד, הלכנו מחובקים לבית מלון בעוד נייל מספר לי בדיחות ומצחיק אותי כדי שלא אהיה עצובה.
״אתה, יכול.. להשאיר את היום הזה בינינו?״ שאלתי כשלפתע היינו שקטים
״ברור לאב, למרות שאני יודע שעכשיו הפאפרצי מצלם אותנו וגם בבית קברות אני חושב, נקווה שלא.״ אמר, מעלה חיוך קטנטן על שפתיי, הוא כזה נסיך!
״אני מתגעגעת לליאם״ אמרתי מצחקקת
״את מתכוונת לספר לו על הצלקת ועל החתכים ואת הסיפור המלא?״ שאל
״א-אני לא חושבת.. אני מעדיפה להשאיר את זה ביני לבינך ולבין סטייסי״ אמרתי, אני מעדיפה שליאם לא ידע.
״אמי חושב שאת צריכה לספר לו את זה מתחשהו, הוא גם בסופו של דבר ישים לב לצלקת וגם לצלקות מהחתכים.״ אמר, יש הסמקתי כשהוא אמר צלקת, זה הבנתי למה הוא התכוון.
״אני לא חושבת שהוא יראה את הצלקת״ אמרתי מסמיקה, לעזאזל למה לא שתקתי? עכשיו הוא יודע שאני וליאם שכבנו!
״למה כבר שכבתם?״ שאל
״פעמיים״ הסמקתי וחייכתי לריצפה
״באמת?? ולא סיפרת לי???? פעם הבאה את מספרת לי!״ אמר צוחק
״זה מביך לדבר על זה״ ציחקקתי מובכת.
״את לא צריכה להיות מובכת ממני, אני האח הגדול שלך״ אמר צוחק ומחץ אותי בתוך החיבוק
״גם מהאח הגדול האמיתי שלי אני מובכת״ צחקתי
״אבל אני אשתדל שלא אח גדול״ המשכתי צוחקת במעט.
״הגענו״ אמר, נכנסנו ללובי והמתנו למעלית
״מה אומרים להם?״ שאלתי
״תגידי שנסרטת או משהו, ואת רק הלכת לבקר שם״ אמר, מוצא פיתרון פשוט ואמין בשניה.
״אוקיי״ מלמלתי ונכסנו למעלית
״איפה היית???״ אמר ליאם רץ כשראה אותנו.
״סתם נפגשנו בלובי, אני בידיוק באתי לראות האוכל בחדר אוכל״ אמר נייל, אפילו אני כמעט האמנתי לו למרות שידעתי את התשובה.
״איפה היית כשכתבת לי שהיום זה היום בייב?״ שאל ליאם
״היום זה היום של המוות של ההורים שלי, הלכתי לבקר בקבר״ אמרתי, אומנם זה לא הכל, אבל זוהי בהחלט האמת.
״הוא בצרפת?״ שאל בבילבול
״כן..״ אמרתי
״אתם באים לחדר אוכל????״ שאל זאין בחיוך
״כן..? למה אתה כזה שמח?״ שאלתי בחוסר הבנה
״פרי מצטרפת לסיבוב הופעות״ אמר בחיוך ענקי ומלחיץ.
״יש! סוף סוף יהיה עוד בת חוץ מאלי!״ חייכתי, מסתירה את כל העצב של מוות הוריי.
״אז אצלך היה הסוודר שלי״ אמר זאין כמבהיר דברים
״אה כן שכחתי להגיד לך״ צחקתי
״אתה יכולה להשאיר אותו אצלך הוא יפה עלייך״ חייך זאין חיוך חמוד, ולא גדול ומפחיד כמו מקודם.
״תודה״ ציחקקתי
״אתם באים לחדר אוכל אני רעב״ אמר ליאם כשהתקרב אלינו, מחבק אותי מאחור ונושק לצאוורי
״אני אוהב אותך דונל, הפתעה מחכה לך בחדר אוכל״ לחש ליאם לאוזני
״איזה הפתעה?״ שאלתי מצחקקת
״הפתעות
״לא מגלים״ המשכתי אותו צוחקת
ירדנו במעלית לחדר האוכל, מתקדמים אליו שהמעלית נעצרה לקומה.
״אוקיי מכאן את לא צריכה לראות כלום״ אמר והסתיר את פניי עם ידו, חוסם לי את הראיה
״חסר לך ואני נתקלת במשהו, תוביל אותי נורמאלי״ אמרתי, דיי מפוחדת להתקע באנשים, שולחנות, מלצרים – בקיצור, בכל דבר.
המשכנו ללכת עד שניתקלתי במישהו, מועדת אחורה על ליאם.
״אמרתי לך להוביל או-
נשמתי נתעקה. ישר חיבקתי אותו כשראיתי שזה…..