Under/ פרק 2

התבוננתי בשעון הדיגיטלי הקטן והשחור שלי המונח על השידה שלצדי, הספרות הירוקות והבהירות במעט סינוורו את עיניי וגרמו לראייתי להיטשטש למספר רגעים אבל יכולתי לזהות שהוא מורה על השעון 23:30 בלילה. נהדר. אני אמורה להתעורר בשש לפנות בוקר אבל המזג אוויר החליט לבגוד בי היום, סופת הרעמים והגשמים שבחוץ רק התגברה מהערב, ולא משנה כמה פעמים נסתי להירדם ולהתעלם מצליל הרעמים ולנסות לעצום את עיניי, לעצום כל כך חזק שיכולתי לחוש את עפעפיי נקרעים עוד מספר רגעים ספורים, עדיין האור החזק הצליף על פניי ומנע ממני כל יכולת לישון.
התהפכתי במיטתי מצד אל צד, מנסה למצוא מנוחה, מנסה לגייס את כל כוחותיי על מנת ליפול אל תוך שינה ערבה וממושכת, אבל אני מניחה שזה לא רק בגלל הסופה שרועמת בחוץ, אלא בגלל העובדה ש.. שאני כאן, בבית, בבית הגדול, היקר והמכובד הזה, בחדר הזר והריק הזה, חיה תחת אותה קורת גג, חולקת כמעט כל דבר, אתה. הדבר האחרון שרציתי זה להיות יחד אתה, לפתע בטני התהפכה וגופי נתקף עווית, אני.. אני לא רוצה להודות בכך.. אני שונאת בכלל את עצם המחשבה הזו, אבל.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ואצבעותיי החלו להיקשר אחת בשנייה ורק עכשיו שמתי לב עד כמה הן מזיעות מהמחשבה עליה.. חזי עלה וירד בנשימות כבדות ומאומצות ונעשה לי מחניק מתחת לערמת הסמיכות.. נעשה לי כל כך חם.. נשימותיי נהיו מהירות.. דופק לבי התגבר וכל שערותיי סמרו ודמי אמר שירה בעורקיי..
אני מפחדת ממנה.
אני כל כך מפחדת ממנה, אלוהים, אלוהים אדירים, אני מפחדת.. אני מפחדת שאם אני לא אקשיב לה – היא תכעס, ואם היא תכעס – היא תפגע בי, ואם היא תפגע בי – יקרה לי מה שקרה לאמילי וזה רק במקרה הטוב! את אמילי היא אהבה, היא כל כך אהבה והעריצה אותה, רק אני תמיד הייתי הילדה השנואה עליה במשפחה, תמיד קראה לי שטן, טעות, בושה.. היא מעולם לא קנתה לי מתנה לחג המולד, או הכינה לי עוגת יום הולדת, היא מעולם לא באה לאף טקס סיום לימודים שלי, את רוב הזמן שאני חיה זה תחת הכחשה מצדה שאני בכלל קיימת, תמיד הייתי הילדה האהובה על אבא. תמיד אבא חיזק אותי, הגן ותמך בי נגדה. וכשהוא מת.. כשהוא מת העולם קרס עליי ואני בעצמי לקחתי את הנשמה שלי יחד אתו, כי אין לי שום טעם לפקוח את העיניים בבוקר לעוד יום זוועתי בלעדיו ובלי אמילי, לפקוח את עיניי ולראות אותה, לקבל הוראות ממנה, לעשות כל מה שהיא רוצה רק בגלל שהיא יכולה להשתגע שוב. היא חייבת שהכול יהיה מסודר, נקי ולפי איך שהיא אוהבת, תחת השקפת מבטה וזה הכול! לא אכפת לה מה עובר עליי, מה אני חושבת, מה אני מרגישה, לא אכפת לה בכלל שאני קיימת! אפילו אם היא אומרת שיש לה שתי בנות, למרות שיש לה רק אחת, היא אף פעם לא מדברת עליי ומשבחת אותי. אני הייתי היחידה במשפחה שזכתה לסיים לימודים בהצלחה ובהצטיינות, הורים אמורים לחוש גאווה, לא כך? הורים אמורים להיות גאים בילדים שלהם, אמורים לחבק אותם בחום ולצעוק כל כך חזק שכל העולם ישמע שהם גאים בילדים שלהם, אבל באותו היום.. באותו היום היא..-
קברתי את ראשי בין כפות ידיי והדמעות צצו בעיניי ללא כל התראה מוקדמת. ובלי ששמתי לב החלתי להתייפח בשקט לבדי בחשכה הזו שסוגרת עליי.. לא משנה מה אני עושה, זה לעולם לא מספיק טוב. אני לעולם לא אהיה טובה מספיק בשביל אף אחד בעולם הזה. כל חיי אני רק צריכה לסבול ממנה, מהמשפחה המפגרת שלנו, מהעבר הארור הזה, כל חיי אני צריכה לשקר, לזייף כל חיוך וצחוק בכל יום שעובר, כל חיי אני צריכה להסתתר בצל של ילדה אחרת, כל החיים אני צריכה לחיות בפחד שאני לא אסיים את היום הזה בחיים!
אבא בקש ממני, בקשה אחרונה שלו באותו היום בבית חולים, שלא אעזוב אותה. הוא התחנן בפניי שלא אלך לקולג' הארור הזה. כך הוא אמר. אבל לא הייתי מוכנה להקשיב, היא הרסה לכולנו את החיים אז שעכשיו הכלבה הקטנה הזו תשב בשקט ותמצא לה מישהו שיקבור אותה כי אפילו להלוויה שלה אף אחד לא יגיע!
מעניין מה היא עושה עכשיו.. תהיתי. האם היא גם ערה? האם היא חושבת עליי? או שהיא רק מסדרת ומנקה? האם היא.. חשתי את דמעתי המלוחה זוגת לאורך הלחי שלי לעבר הצוואר.. האם היא גם.. די נמאס לי לבכות.. האם היא גם בוכה?!
אבל למה קשה לי להאמין שהיא גם בוכה? ערה? וחושבת.. -עליי?! כי לא אכפת לה ממני! לא אכפת לה מאף אחד! אכפת לה רק מעצמה וזה הכול! אכפת לה רק מעצמה ומהניקיונות שלה! איפה אני בכל הסיפור הזה? איפה אני? מה אתי? למה את לא מסתכלת לי בעיניים ורואה עד כמה כואב לי? למה..אימא?
לקחתי את היומן והדלקתי את הפנס באייפון שלי, פתחתי את המגירה הקטנה והוצאתי מבעדה עט שחור דק, לחצתי על קצהו בזמן שדפדפתי בדפים ביומן, מדפדפת ומתבוננת בכל הציורים, בכל הכתוביות הגדולות הכתובות בשחור, באדום, כל המשפטים המודגשים, כל הקללות, כל הסיפורים, הסיפורים שלי, האישיים שלי – הסיפורים של החיים שלי.
עצרתי בעמודים ריקים והחלתי לכתוב לאותו מישהו או מישהי שיקרא יום אחד את היומן הזה, אין לדעת מי זה יהיה, אבל מי שזה לא יהיה, הוא או היא יהיו ראויים לקרוא בו. כך אני מאמינה וחושבת. הם לא צריכים לדעת את השם שלי, המין שלי, המראה שלי או כל פרט אחר – הם רק צריכים לקרוא, להקשיב ולהבין – זה כל מה שאני רוצה וצריכה, למצוא מישהו. מישהו שיקשיב לי, הוא לא חייב להבין או להסכים על הכול, אבל רק עצם העובדה שאני לא אהיה לבד בעולם הזה תכפר על הכול. אבל עד עכשיו.. זה מעולם לא קרה ואני מתחילה להיות בספק שזה אי פעם יקרה.
מחיתי את אפי לפני שהחלתי לכתוב ביד רועדת ובלב כבד וכואב:

ל____ היקר/ה,

'אני מותשת כל כך מהכול. אני מותשת ממנה, מהבית הזה, מהחיים האלו, מהעולם, לעזאזל, אפילו מעצמי אני מותשת.. או יותר נכון מתייאשת. אני כל הזמן מתעוררת בבוקר ומנסה לומר לעצמי שהכול יהיה בסדר ואני אנסה לעשות הכול בשביל שהיום הזה יעבור איכשהו בשלום, אבל אם להיות כנה, אפילו כשאני אומרת זאת הדמעות עומדות לי בגרון ואני נחנקת, כי אני יודעת שזה שקר. שזו אשליה. שזה לא יכול לקרות.. לא יכול להיות היום שבו אני אתעורר, אתעורר עם חיוך על הפנים ויאמר לעצמי, "איזה יום יפה היום, נכון?", לא קיים היום שאני לא אלך לישון בו עם דמעות, אפילו דמעות של אושר אני כבר לא רוצה עוד לקבל, אני רק רוצה לזכות ב..תחושה הזו.. בתחושה הזו שוב.. של ללכת לישון עם חיוך.. ולקום עם חיוך.. אני כבר לא יכולה אפילו לזכור איך זה מרגיש, ואני כה נואשת להיזכר, אבל זה פשוט לא מצליח לי, נסתי אבל.. אני לא יכולה.
אני לא יכולה אפילו להירדם, בגלל שאני לא יכולה לעמוד בכאב הזה יותר..
*אני לא יכולה לעמוד בכאב*
ולא משנה כמה אני מנסה, הוא לא נעלם, הוא לעולם לא יעלם.. הוא לעולם לא יעבור..
אני שונאת להודות באמת אבל אני שבורה, עצובה, אני באמת רוצה שאנשים יבינו אותי, שאנשים יסתכלו לי רק לרגע בעיניים ויבינו שהכול זו מסכה, שאני בעצמי מסכה אחת גדולה, אני בוכה המון, אולי כל לילה. אני לא חושבת שיש מקום שמתאים לי באמת בעולם הזה.
אני רוצה ללכת לטייל, למצוא אהבה.. אבל אני מפחדת מהעתיד שלי, אני מפחדת ממה שעתיד לקרות לי אפילו עוד דקה כי היא אולי תכנס, אולי היא עומדת ליד החדר שלי ממש עכשיו, אולי היא מתקרבת אליי אבל היא יחפה ואני לא יכולה לשמוע את הצעדים שלה מתקתקים נגד רצפת העץ.. אני מפחדת שאני לא אהיה טובה מספיק בשביל לחיות, בשביל החיים.
והכי גרוע זה.. שאפילו אם אני אספר את האמת למישהו.. לא באמת יהיה לו או לה אכפת, אני לא בטוחה שאפילו לך זה אכפת, אני רק מדברת ומדברת ומספרת כמה רע לי, אבל זה מאוחר מידי, כי זה חור שגדול מידי באמצע החזה שלי שאני לא מסוגלת לעולם לפרוק הכול ולמלא אותו מחדש, להוריד את המשקל הזה ממני כי אני חלשה מידי, אם אני אספר למישהו או שהוא יתעלם, או שהוא יראה כאילו שאכפת לו, או שהוא יחליט להיות חבר שלי ליומיים ואז יעזוב אותי.. ואז כמובן כמעט כולם ידעו על זה, כי רק שניים יכולים לשמור סוד אם אחד מהם מת, לא? ..'

לפתע ראיתי צל מתקרב לעברי מבעד הדלת ומיהרתי לכבות את האייפון ולהחביא את היומן שלי ואת העט מתחת לסמיכה, התכסיתי בה ועצמתי את עיניי כמה שרק יותר חזק, כל סערותיי סמרו ולבי הלם בחוזקה, שיניי חרקו ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים בין רגע, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מענה ודמי קפא בעורקיי.. הדלת חרקה במקצת כסימן שמישהו פותח אותה ולבי יצא מבעד בית החזה שלי.. שיט, לא, לא, שיט! לכי מכאן! בבקשה! לכי! תסתלקי! תסתלקי!!! לא!! לכי!! צווחתי, התכווצתי וציפורניי אחזו בכרית שלי בחוזקה, אם זו הולכת להיות הנשימה האחרונה שלי, אני לא רוצה להסתכל על הסוף, אני מפחדת ממנו, אני מפחדת מהמוות למרות שהחיים לא באמת תורמים לי במשהו – אני מפחדת ממנה! כל כך!
לא יכולתי לנשום, לא רציתי לנשום, לא רציתי דבר מלבד זאת שהיא תלך מכאן! דעתי השתבשה והכול הסתבך והתבלבל לי, מערכותיי נדלקו בין רגע וכל מערכת, תא ואיבר בגופי התפרק כשבר כלי.
אבל אז הדלת נטרקה מאחוריי, העברתי יד על מצחי המכוסה זיעה קרה.. לוקחת נשימה עמוקה.. תודה לאל.. היא הלכה.

***

אמי נכנסה בעקבותיי לחדר מספר 213 בקומה השנייה, החדר היה קטן עם שתי מיטות די צרות, שני ארונות דלים ושני שולחנות כתיבה עם מדף וחצי. העברתי את מבטי לעבר אמי שנראתה במקצת מתוחה לעבר הצד השמאלי של החדר, שהיה מכוסה כולו בבגדים זרוקים מכל עבר, ספרים מבולגנים על השולחן ועל הקיר היו תלויים פוסטרים של להקות רוק אני מניחה שמעולם לא שמעתי עליהם לפני, אבל מה שבעיקר הפתיע אותי הייתה הילדה שיצאה לפתע מבעד השירותים, מקשיבה למוזיקה באוזניות בעצמה כל כך חזקה שיכולנו לשמוע במקצת מבעד לאוזניותיה. שערה היה בלונדיני עם פסים בצבע שחור וכחול, פניה היו מכוסים באיפור שחור וכבד שהדגיש את עיניה הבהירות הירוקות ועל זרועותיה קועקעו מספר קעקועים, פירסינגים היו מחוררים לכל אורך אוזנה השמאלית ובאפה ניצב עוד פירסניג וגם שניים על שפתה ועל גבתה הימנית, בגדיה היו בצבעים אפור ושחור והגרביון שלה היה גרוע בברכיים, היא נעלה זוג מגפיים גבוהות עם עקב קטן בצבע שחור כמובן גם.
רק לא ילדה כזו, בבקשה.
אמי נראתה כעומדת לחטוף שבץ וזה הדאיג אותי אבל ידעתי שהיא לא תשתגע בציבור. קיוויתי לפחות.
כשהיא שמה לב אלינו היא נראתה בתחילה נבוכה אבל אז במהירות הורידה את האוזניות מבעד לאוזניה וזרקה לעבר מיטתה, אמי הביטה בהן עושות את דרכן מראשה אל המיטה ואז חזרה להביט בה בכעס אבל נראה שהיא אינה שמה לב אליה כלל אלא רק הביטה בי וחייכה.
"שלום לך, את השותפה שלי לחדר אני מניחה".
הנהנתי בחצי חיוך חברי, "כן, נעים מאוד להכיר אותך". התכוונתי ללחוץ את ידה אבל היא הייתה עסוקה מידי בחרוזים בצורות שונות אשר קשורים סביב מפרק ידה, אה, הצמיד שלה.
"קוראים לי אנה, ולך?" היא שאלה, עדיין מחייכת עם פנים לשלום.
"ליז, ליז מילר..-"
"אליזבת, התכוונת אליזבת". אמי קטעה אותי לפני שיישרה את החצאית שלי, "זה היה מקומט.. למה?" היא לחשה לעברי.
"לא שמתי לב". מלמלתי, מנסה להתעלם ממנה.
אנה צחקקה לפני שהצביעה לעבר מיטתי, "אני אשמח אם נהיה חברות טובות, זה הצד שלך בחדר, את יכולה לעשות כל מה שתרצי בו, כל דבר". היא קרצה לעברי והיה קל להבין את הכוונה שלה.
הסמקתי במקצת, "הו, אני לא..-"
"למה היא התכוונה?" שאלה אמי עדיין בהלם שקיימים ילדים כאלו בעולם.
לקחתי נשימה עמוקה מתעלמת ממנה, אנה התקדמה לעברנו, "אם תרצי הדרכה או כל דבר אחר, רק תגידי, אני שנתיים כאן, עדיין לא הצלחתי לסיים את שנה א', נקווה שהשנה זה ישתנה". קרצה.
השפלתי את ראשי, "אני גם מקווה שזו תהיה שנה טובה".
"אני בטוחה! נוכל להיות חברות מאוד טובות, אני בטוחה בזה". היא קרצה, לפני ששמענו צעקות של בנים מחוץ לדלת החדר קוראים בשמה שתצא לעברם, היא גלגלה את עיניה, "דפוקים.." לחשה, "בסדר, אז אני אראה אותך מאוחר יותר ליז". היא קראה לפני שהתכוונה לצאת אך עצרה לרגע, "אה, איך שכחתי! ברוכה הבאה!". חייכה לעברי וסגרה את הדלת מאחוריה.
אמי נראתה חיוורת, "אולי נבקש להחליף שותפה..?" היא לחשה.
"לא, אימא באמת, לא צריך לשפוט כל אחד, העובדה שהיא מעט מבולגנת לא אומר שהיא אדם רע, נכון? וגם, אמרנו שאת לא תחליטי.. נכון?"
"אל תתחצפי!" כעסה, "את תעשי כל מה שאני אומרת לך".
"אימא, אני מבטיחה, אם אהיה לי רע אני אחליף שותפה, אבל בבקשה, אני רק רוצה לנסות להתמודד בעצמי, בבקשה". לחשתי.
"בסדר.." מלמלה.
בשעה האחרונה העברנו את הזמן בלהכניס את הבגדים לארון שלי בצורה מקופלת ומסודרת במיוחדת, כמובן שאמי השתלטה על הכול וחלקה לי הוראות שאני בצעתי כל אחת בקפידה כפיצוי על כך שלא החלפתי שותפה, ובדרך היא הטיפה לי לא להתעסק עם בנים,לא לעשן סמים, לא לשתות אלכוהול ולא ללכת למסיבות עד הבוקר, היא הזכירה לי אלפי פעם שחשוב לי להשקיע ולהוציא ציונים טובים כי זה עלה המון כסף לרשום אותי לכאן, ואני חייבת להישאר ולהיות טובה ולא כמו ה"פרחחית" שאני חולקת אתה חדר, כך היא קוראת לה.
"אני חייבת ללכת, יש לי ראיון עבודה". מלמלה.
תודה לאל, לכי, שלום!
"בהצלחה". חייכתי.
היא ליטפה את שערי, "גם לך, ליז". היא אמרה בחום ובפנים רכות, היה נדמה ועיניה מבריקות במקצת. ולפתע היא הפתיעה אותי ונשקה למצחי לפני שיצאה מבעט דלת החדר שלי, משאירה אותי לבד, חופשייה..
אבל מה קרה כאן עכשיו? אמי נשקה למצחי? איך זה ייתכן?!