Under/ פרק 1

העברתי את הסכין על הארגז הסגור, לבסוף במעט קצת כוח, הוא נפתח ונגלה ממנו כל המחברות לימוד, הספרים, החוברות והתיקיות שלי. הצטמררתי רק לרגע נגד הסוודר הסגלגל שלי בזמן שהקשבתי לטיפות הגשם הנוקשות על זכוכית החלון של החדר החדש והזר שלי. נאנחתי בעגמומיות, אני ואימא היינו חייבות לעזוב. אבל היה ברור ששתינו שונאות את הרעיון שנגור תחת אותה קורת גג רק אני והיא, לכן החלטתי להגיש את מבחני הקבלה לקולג' יוקרתי כאן בעיר לונדון ואני אגור בו, ובחופשים נשתדל לשמור על מרחק כמה שרק אפשר.
הנחתי עשר מחברות אשר כולן תואמות אחת לשנייה בצבע צהוב על שולחן העץ הלבן שלי, הגברתי במקצת את השיר ברדיו, שיר קלסי, ישן וטוב, הסוג האהוב עליי.
העברתי רק לרגע מבט בחדרי ורציתי לצרוח, למלא את החלל הריק, לצווח מרוב ייאוש, מרוב חרדה, מרוב עייפות. השקט שסרר בבית מרט את עצביי ולבי התכווץ בכאב מענה והלם בחוזקה, הדבר היחידי שנשמע הוא הגשם והשיר השקט שלי ברדיו, מלבד זאת, היה אפשר להניח שאני הנפש היחידה בבית, למרות שהרעיון הזה נשמע מפתה, לא רציתי להיות לבד, לא מאז אבא לפחות.
חזרתי לארגז החום והכבד שלי, מתבוננת רק לרגע בכתב ידי המסורבל, המילים: 'לימודים – ליז, היו רשומים בטוש שחור ועבה שקנינו יום לפני העזיבה. לא נפרדנו מאף אחד באותו היום. לא היה לנו ממני להיפרד. יש לנו רק אחת את השנייה בעולם עכשיו, המון יכולים לומר שזה עדיף מאשר כלום, אבל כשזה נוגע אליי ואל אימא, זה כמעט כמו כלום. מהבוקר שהגענו לכאן היא הביטה בי רק פעם אחת ואני דיברתי אליה רק חצי פעם אם אפשר לקרוא לזה כך. עשיתי את המעשה הנכון שבחרתי להישאר רחוקה ממנה, אין לי מה לחפש או לעשות כאן בכל מקרה. אבא מת, היא לא יותר מאימא על הדף בשבילי, זה רק דם, זה רק כתוב, לא יותר מזאת.
הוצאתי את שאר המחברות והנחתי אותן מעל העשר הקודמות, כולן היו צהובות, לפתע השיר נפסק ברדיו והושמע מבזק חדשות פתאומי.
"חבורת צעירים בני 19 בילו לילה במעצר לאחר שהשחיתו חנות מוזיקה ופוצצו זיקוקים באמצע הרחוב, בנוסף עוברי אורח אמרו שהם הטרידו רבים..-" נסתי לעקוב אחרי המילים אבל לא יכולתי, אולי בגלל הגשם, או אולי בגלל שהחלל הריק שבאמצע בית החזה שלי לא מרפה ממני ולו לרגע.
לקחתי נשימה עמוקה, מעבירה קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני לפני שהוצאתי את ספרי הלימוד הכבדים ומיהרתי להניחם על המדף, העברתי את המטלית בפעם השלישית על השולחן, יודעת שאימא יכולה לכעוס.. לכעוס מאוד אם.. אם היא תראה לכלוך..-
"ליז!" היא קראה ובין רגע קפאתי. "ליז, זה שלך?" היא נופפה ביומני האישי באוויר, בין רגע כיווצתי את ידיי לאגרופים.
"קראת את זה?" סיננתי בכעס.
"לא, אין לי שום סיבה לקרוא על החיים המשעממים והחסרי תועלת שלך, רק ילדות נואשות כותבות ביומנים. בכל מקרה, שכחת אותו על השולחן במטבח, הנה לך" היא זרקה על המיטה שלי לפני ששמה לב לבגדים הזרוקים על המיטה, היא קפאה רק לרגע ונראתה מתוחה, שיט.
"למה..למה הכול כל כך מבולגן..?" אצבעות ידיה הסתבכו אחת בשנייה ובית החזה שלה עלה וירד בנשימות מאומצות, "אני.. אני זוכרת שאמרתי לך, את לא זוכרת? את לא זוכרת מה אמרנו בקשר לבגדים?"
"כן, אני מצטערת". לחשתי ומיהרתי לאחוז בחולצה הלבנה בין ידיי ולהראות לה שאני מקפלת, "אני בדיוק התכוונתי עכשיו לסדר את זה". חייכתי חצי חיוך חם.
היא הנהנה בשקט, לפני שהשפילה את ראשה, "מהר". האיצה בי.
"זה בסדר, כשאגמור לסדר אקרא לך.. אני רק..-"
"לא, אני רוצה לראות אותך מסדרת. ועכשיו". קולה נהייה קשה והיא התבוננה בי באותו מבט שמכופף אותי בין רגע ולוחץ עליי, כמשקל כבד שמחוץ וקורע לגזרים, ואני.. אני נקרעת עד הסף וממהרת לסדר. "אימא..אבל..-"
"פחות דיבורים.. יותר עבודה.." היא השעינה את ידה על הקיר שלי, "והמחברות, מה עם המחברות?"
"מה אתן?" שאלתי בזמן שהתחלתי לקפל את מכנס הג'ינס שלי.
"למה הן לא במגירה? אני יכולה להבין למה הן.. הן ככה.. מפוזרות?"
מה לא בסדר אתה? צמצמתי את גבותיי, אבל הן נראות בסדר גמור, נאנחתי והחלתי לקפל את החצאית שלי, "הן מסודרות, את רוצה שאני אכין תה..אימא?" אמרתי את שמה באילוץ.
היא סמנה בראשה לשלילה, "לא..לא.. את מקפלת עכשיו.. נכון?"
"כן, פשוט..-"
"אז תקפלי! אני אמרתי לך לסדר! את צריכה לסדר! לסדר! את צריכה לציית לי! את חייבת לציית לי ולעשות מה שאני אומרת! את לא מבינה?! לא מצליחה לקלוט?! תקפלי את הבגדים הארורים הללו כבר!". היא צווחה ובעטה בארגז שלי, מפילה אותו לרצפה וגורמת לכל החפצים שלי להישפך ממנו, "תראי מה גרמת לי לעשות!". היא צווחה עליי.
"אני מצטערת.." השפלתי את ראשי.
"בטח! כמובן שאת מצטערת!". היא תפסה את ראשה בין זוג כפות ידיה לפני שיצאה מחדרי, טורקת את הדלת בעקבותיה, קפצתי במקומי, רק עכשיו שמתי לב לרעד שתקף את אצבעותיי ולפעימות לבי ההולמות בלחץ ובפחד, זיעה קרה וחמה נאגרה על מצחי וברכיי אבדו מכוחן ונפלתי ארצה על הקרקע. קרבתי את ברכיי אל בית החזה שלי, מתכווצת ביני לבין עצמי, מנסה, נואשת, לשמור על חום גופי נגד הקור שבחוץ והסערה שבעמקי נשמתי, ראשי נתקף בכאב עז ומורט עצבים, והצפצוף שבאוזניי, כאילו ומישהו שורק ממש לידי, לא חדל ולו לשנייה, חבקתי את עצמי בחוזקה והחלתי לרעוד, הקור הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה ורק לרגע היה קשה לי לנשום, נסתי להחזיק את נשמתי ולא לאבדה, הנקודה הארורה והפועמת הזו שממש באמצע מצחי, הנקודה הזו שפועמת ומשתלטת על מוחי ודעתי ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות, קרעה אותי לגזרים, כסכין של מנתחים, בדיוק רב ובאכזריות, ולא יכולתי להרגיש את דמי בעורקיי שקפא
אני מצטערת.. אני כל כך מצטערת.. לעזאזל, אני מצטערת.. לא רציתי להכעיס אותך.. אימא.. אני.. קברתי את ראשי בין ידיי והדמעות החלו לזלוג ללא כל שליטה מבעד לעיניי, אני שונאת אותה, היא מפלצת, היא משוגעת! הכול קרה בגללה! הכול קרה באשמתה! מה שקרה לאמילי, לאבא, לכולם.. אפילו לי.. בגללה!
נהיה לי עוד יותר קשה לנשום ובחילה שטפה את בטני ומיץ מרה עלה בגרוני, מחר אני הולכת לברוח מכאן, ואפילו בחופשים היא לא תראה אותי, אני חייבת לברוח ממנה, אני חייבת עד כמה שרק יותר מהר לפני שהיא תעשה את זה גם לי.. היא כמעט עשתה אתת זה.. היא כמעט.. אלוהים.. אלוהים אדירים.. הדמעות צרבו את עורי.. אצבעותיי החלו להיקשר זו בזאת וציפורניי חתכו במקצת את עורי, אך במקום להירתע מכך הכול דמם, כל הייאוש, הפחד והשנאה התנקזו אל תוך הכאב ואמצתי זאת בחוזקה אל תוך ליבי, אל תוך עורקיי, אל תוך נשמתי.

ישבנו אחת מול השנייה, אמי ישבה בגב זקוף כמו תמיד ואכלה בשקט ובנימוס, בפה סגור, בצורה מכובדת כמו כל בריטית מהמאה הקודמת.
"סדרת יפה את החדר שלך". היא פלטה לרגע מקפיצה אותי במקומי.
חייכתי חצי חיוך, "תודה".
"את רוצה שמחר אסיע אותך לקולג'?" שאלה.
סימנתי בראשי לשלילה, "לא, זה בסדר, אני אבדוק מתי האוטובוסים יוצאים ומאיפה, ואני..-"
"אבל אני רוצה לקחת אותך". היא קטעה אותי, מביטה בי במבט חודר, עמוק ונוקב שגרם לצמרמורת לסמור לכל אורך גופי וכל מערכותיי נדלקו בין רגע.
"אז..בסדר, אין בעיות". נסתי לחייך חיוך טבעי וכנה, אבל בפנים, רעדתי. רעדתי מרוב פחד שאמרה את פיה. אני כל החיים רק נסתי להתחמק משיחות ומקרבה אתה כי פחדתי בדיוק מזה. מכך שעכשיו אהיה חייבת להיות כפופה אליה ולשגעונות שלה, שאהיה חייבת לעשות כל מה שהיא רוצה שאעשה, בעבר אבי ספג את זה ובסוף.. זה לקח אותו לקבר. אני לא מוכנה להיות הבאה בתור.
"נהדר, ומה את חושבת ללבוש? ראיתי שמזג האוויר מחר ישתפר" היא התעניינה משום מה, אני הקורבן עכשיו. אין לה למי להיטפל, למי להיכנס אל תוך חייו ולהשתלט עליהם אז היא נטפלת אליי! נהדר! משום מה בער בי החשק לקחת את הסכין ולדקור בדיוק באמצע בטנה אך הייתי צריכה לגייס כל טיפת אנושיות ושליטה עצמית על מנת לא לעשות זאת.
"אני מתכננת ללבוש את הסוודר הוורוד שלי ומכנס ג'ינס.." מלמלתי, משחקת עם האוכל.
היא הניחה את המזלג ואת הסכין על צלחתה וידה הקרה הונחה על ידי, מעבירה בי גל של צמרמורת ובחילה, בין רגע ידי התיישבה בחיקי, "אל תשחקי עם האוכל" היא פקדה, "ואני אעדיף לראות אותך לבושה בחצאית החדשה שקניתי לך".
"אבל אהיה עדיין קריר מחר..-" נסתי להגן על עצמי.
"ובכל זאת, אני רוצה שתלבשי את זה, קניתי לך את זה, תעריכי קצת!". היא במעט כעסה, מה לכל הרוחות הקשר בין הדברים?
לקחתי נשימה עמוקה, "בסדר, אני אלבש את החצאית". לחשתי, התרוממתי והנחתי את הצלחת בכיור, אני תמיד עושה כל מה שהיא אומרת. אני תמיד חייבת לעשות כל מה שהיא אומרת.
לפעמים אני תוהה אם היה כדאי לי להישאר בוולברהמפטון, איפה שאני מנודה טיפוסית, אף אחד לא אוהב אותי ומקבל אותי, מרכלים עליי וממציאים שמועות בגלל העבר של המשפחה שלי, המקום שבו השכנים היו כמעט כל ערב מזמינים משטרה בגלל הצעקות בבית.. או לעבור ללונדון רק אתה ולתת לה להשתלט על חיי.
למזלי, אני עוברת מחר לקולג', ואין סיכוי שהיא תוכל להיכנס אל חיי עד כידי כך, למרות שלעולם איני יכולה באמת לדעת מה יקרה מחר.
אבל אני מקווה שההתחלה החדשה שלי תתחיל מחר, ואני באמת אוכל להמשיך הלאה, לטהר את שמי ולבנותו מחדש. אפילו עם זה זיוף, גם ככה אף אחד אף פעם לא שם לב או בכלל הראה שאכפת לו.