Under (הארי סטיילס פאנפיק) – הקדמה+פרולוג.

Under / מתחת – הקדמה:

ליז מילר, היא מנודה טיפוסית, שרק שואפת להתחלה חדשה לאחר מות אביה. היא ואמה עוברות יחדיו לעיר לונדון במטרה להתגבר על מות האב ולהמשיך הלאה.
אבל לא הכול כל כך פשוט..
היא ואמה מעולם לא היו קרובות, ועכשיו לאחר שאביה לא לצדה, היא אינה יכולה עוד למצוא נחמה לצדו, אלא חייבת להתמודד עם אמה.. ועם הבעיות שהיא מתחילה לפתח.
בקולג' שבו היא מתכוונת לגור מאשר בבית, היא משתלבת עם החבורה הלא נכונה כל כך, ומכירה את הארי סטיילס, הילד הרע של העיר, גס רוח, חצוף, קשוח ומכוסה קעקועים.
בהתחלה, היא משתדלת עד כמה שרק לשמור מרחק ממנו, אבל איכשהו, הם תמיד מצאו את הדרך להיפגש.
הוא היה בטוח שהיא רק עוד סתם ילדה אחרת, והיא הייתה בטוחה שהוא הדבר הכי גרוע שיכול להיכנס עכשיו לחיים המסובכים והקשים שלה. אבל לפעמים בחיים, יכולה להיבצר תפנית מפתיעה ובלתי צפויה.

פרולוג:
***
"אני מצטער בייב.." הוא לחש, כף ידו אחזה בפניי ואצבעותיו רצו דרך שערי, עיניו היו רדופות והייאוש צווח דרך הבעת פניו, לא..בבקשה לא.. אל תוותר, אל תוותר עליי, עליך, עלינו. עצמתי את עיניי.
"לא, תפסיק, אל תגיד את זה". התנגדתי למגע שלו, נופלת במקצת לאחור אבל הוא מיהר לאחוז במותניי, אני לא מסוגלת לשמוע אותו אומר זאת, אני לא מוכנה עדיין לזה.. אני לא מבינה איך אדם כל כך יפה יכול להיות כל כך רע כמו שהוא חושב?
הוא השפיל את ראשו לפני שנעל את עיניו בעיניי, קושר את מבטנו ומקרב אותי אליו, לא נותן לי ללכת, לעולם לא רציתי ללכת..
"אני לא יכול להטביע את השדים שלי, הם יודעים לשחות". הוא אמר בקול כבד, עצמתי את עיניי ודמעה בוגדנית ומלוחה זלגה מבעד לעיני השמאלית, הוא מחה את הדמעה ברכות וראשי נפל אל תוך החזה החזק שלו בזמן שזרועותיי נקשרו סביב צווארו.
"אני לא ראוי לזה, אני לא יכול.. את לא יכולה.. מגיע לך..-" הוא ניסה להרחיק אותי ממנו אבל לא הייתי מוכנה לעזוב אותו, לא הייתי מוכנה לגרום לו לחשוב שהוא פחות שווה ממה שהוא, הוא לא יכול להיות רע, הוא לא יכול להיות אפל, הוא פשוט מי שהוא ואני רוצה אותו בדיוק כמו שהוא.
"אני מוכנה להילחם בהם יחד אתך ולגרום להם לטבוע". אחזתי בפניו, ובפעם הראשונה, הלב שלי נעצר ודעתי השתבשה בין רגע, חשתי מין לחץ בחזה וכאב חד בבטן, חייכתי חצי חיוך ולחיי במעט סמקו… בפעם הראשונה הבנתי שאני..
שאני אוהבת אותך.
***

ל___ היקר/ה,

אני לא בסדר. המצב שלי מדרדר ומתחיל להחמיר שוב.
אני פשוט אומר/ת את זה בשביל שאנשים לא באמת יראו עד כמה גרוע ורע אני באמת מרגיש/ה.
אבל.. הם לא מבינים את זה? הם באמת לא מצליחים אפילו לרגע להבין או מנסים ולו לרגע לראות?
זה הכול זיוף.
חיוכים מזויפים. צחוק מזויף. לא משנה מה אני עושה, זה הכול מזויף.
אני מניח/ה שאני נהייתי כבר כל כך שחקן/ית טוב/ה שאפילו אני לא יודע/ת יותר מתי אני באמת שמח/ה. אבל אני די בטוח/ה שרוב הזמן, אני לא.

***