This is me, This is you, This is us :) (סיפור על וואן דיירקשן)

פרק 1:
״אלי, קדימה קומי!״ שמעתי את קולו העדין של אבי, שהתאפק לא להגביר את הטון. פקחתי את עיניי. הוא פתח את הווילון ושמש שטפה את חדרי, מסנוורת אותי. הוא יצא מהחדר ואני התהפכתי ממיטתי. לא היה לי כוח לחשוב על כלום. בזמן האחרון כל מה שחשבתי עליו זה אמא שלי.
״אלי, מאמי הגיע הזמן לקום, הולכים לבקר את אמא בבית חולים.״ אבא שלי הכריז ויכולתי לשמוע התרגשות בקולו.
זינקתי ממיטתי ורצתי לחדר האמבטיה, שם היה אח שלי לוק. לוק גדול ממני בשנה והוא האח הכי מעצבן שקיים, אבל יכול להיות אח מדהים לפעמים.
״הולכים לבקר את אמא היום.״ הוא אמר אחרי ששטף את המשחה מפיו ואני חייכתי אליו ואז אל המראה. אמא שלי לא מזמן עברה ניתוח, היא כבר חמישה ימים בבית חולים. הלכתי לחדר שלי, התארגנתי במהירות וירדתי למטה. אחותי ברוק הייתה שם עם שלוש חולצות וארבע שמלות ובחנה כל בגד בעיון רב.

״אוקיי אלי,״ הסתובבה אליי ברוק ושיערה הבלונדיני עף מהסיבוב. ברוק דומה ללוק. לשניהם יש שיער בלונדיני חלק, ועיניים ירוקות. אני דומה לאבא שלי. שיער חום ארוך מתולתל, ועיניים כחולות.
״אני אני בדרך! כלל לא מתייעצת איתך בגלל הטעם המזוויע שלך בבגדים. אבל רציתי לשאול מה עדיף: את החולצה האדומה עם הג׳ינס הלבן או את החולצה הלבנה עם הג׳ינס האדום? או שבעצם, אולי אני אקח את השמלה הורודה?״ היא שאלה והתחילה כבר למלמל לעצמה.
״ברוק, את הולכת לבית חולים, לא לתצוגת אופנה.״ גיחכתי אבל פניה עטו ארשת פנים רצינית. החיוך ירד לי מהפנים והלכתי למטבח להכין לי משהו לשתות. בדיוק שפינטזתי על השוקו שאני אכין, עם הקצף הטעים והמרשמלו, אבא שלי הודיע לנו שהגיעה הזמן לצאת.
״אבל אני עוד לא מוכנה!״ ייבבה ברוק ושילבה את ידיה.
״ברוק, תאספי את כל הבגדים שלך מהשולחן, תבחרי לך משהו ותתלבשי. מהר אני מבקש!״ הוא אמר בחוסר סבלנות, והוא לוק ואני חיכינו, שברוק תצא מהמקלחת. אחרי עשר דקות היא יצאה.
״יופי עכשיו בלי התעכבויות נוספות נצא לדרך!״ אבא שלי אמר בהתרגשות, התכוננו לצאת אך פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
שמעתי את אבא שלי נאנח קלות, ופתחתי את הדלת.
״היי אלי,״ זו הייתה לוסי, החברה הכי טובה שלי. היא חייכה חיוך מתוק, שיערה החום הארוך והחלק אסוף לקוקו גבוה ועיניה הירוקות בהקו. ״אפשר לבוא אלייך? אין אף אחד אצלי בבית.״
״אבא לוסי תצטרף אלינו לבקר את אמא.״ חייכתי והוא הנהן.
״העיקר שנצא כבר.״ הוא מלמל והלך לאוטו שברוק וחוק אחריו. לוסי שמחה להצטרף. אני נעלתי אחריי את הדלת ואני ולוסי נכנסנו לאוטו.
כל הנסיעה כמעט הייתה שקטה חוץ מהדיבורים שלי ושל לוסי מדי פעם ברקע. יכולתי לראות שאבא שלי מודאג. למרות שהוא היה לצידה שלושה ימים, אך אתמול בערב החזירו אותו הביתה. התגעגעתי לאמא שלי. מאוד.
כשהגענו לבית חולים, אבא שלי הוביל. הבית חולים היה ממש גדול, תאמינו או לא, היה שם קניון! ואני הייתי נאבדת בבית חולים הזה בקלות. הגענו לדלפק הקבלה.
״שלום איך אפשר לעזור?״ אמרה האישה, ועל החלוק הלבן שלה התנוסס תג השם ׳לינדה׳.
״באנו לבקר את אמילי בנסון.״ אבא שלי אמר בחיוך והיא הוציאה מספר דפים ודפדפן בניהם. היא עקמה פרצוף וישרה מבט.
״שעות הביקור מתחילות עוד שעה. מר. בנסון רק לך מותר להיכנס.״ היא אמרה ולוק הניח את מרפקו על הדלפק וחייך חיוך מוזר.
״מר. בנסון זה רשמי מדי.״ הוא אמר ואני צחקתי.
״היא התכוונה לאבא.״ משכתי אותו אחורה ומבט מאוכזב היה על פניו. ״זה בסדר אבא, לך, אנחנו נבוא בעוד שעה. נסתובב פה בינתיים.״ אמרתי ומשכתי את לוסי אחריי. הלכתי במתחם הבית חולים, בעוד שהסתכלתי החוצה מהחלון, היה יום יפה. שמש בחוץ, שמיים כחולים, הדשא ירוק. ממש כמו בציורים של הילדים הקטנים.
הלכנו ולא שמנו לב, והגענו למחלקת ילדים. התכוונו לצאת ולוסי כבר הייתה עם חצי רגל בחוץ, אבל אני נשארתי נטועה באדמה ולא זזתי. לא היה לי מושג למה, רציתי לקחת את הרגליים וללכת. לראות ילדים חולים זה עושה לי עצוב.
״בואי נכנס.״ אמרתי בהתרגשות למראה הילדים ששיחקו שם.
״נו לוסי, בואי.״ אמרתי מושכת אותה אחריי. הקירות היו מעט מקולפים והציורים שעליהם כמעט ירדו לגמרי. אני ולוסי בחנו את הסביבה. היו שם מספר מקומות ישיבה ומשחקים, שולחנות קטנים וכיסאות וכל מיני דברים לילדים. לגדולים ולקטנים.
״סליחה,״ נשמע קול של ילדה קטנה. הסתובבתי. ילדה בערך בת עשר, יפיפייה עם שיער שחור פחם ועיניים כחולות חייכה אליי. החיוך שלה היה מעט חלוש.״את יכולה בבקשה לסגור לי את הצמיד?״ היא קירבה את ידה אליי, ועל ילדה הופיע צמיד.
״ברור חמודה!״׳ אמרתי וסגרתי לה את הצמיד. זה היה צמיד יפיפה מזהב. חייכתי אליה והיא משכה את ידי.
״תשחקי איתי ועם הבובות. תשמרי על ברי הדוב.״ היא תחבה לידיי דוב חמוד ואני חייכתי. ראיתי שהייתה שם גיטרה. התיישבתי שם על הספסל לצידה.
״של מי זה?״ שאלתי אותה והיא הרימה את כתפיה.
״כל פעם מישהו בא ומנגן לנו.״ היא הסתכלה עליי עם עיניה התכולות שמאחוריהם הסתתר עצב. לקחתי את הגיטרה. התחלתי לנגן שיר פשוט, סתם מנגינה.
״תגנני שיר!״ היא קראה בהתרגשות. התחלתי לנגן את השיר ׳if you happy and you know it׳. לאט לאט ילדים התאספו סביבי והחלו לצחוק. שרתי איתם עוד שירי ילדים, ושמחתי לראות חיוך מאחורי העיניים העצובות. לוסי השמיעה צווחה, ומרב בהלה הסתובבתי.
״מצטער, אני פשוט הייתי אמור לנגן פה. אבל, וואו, יש לך כישרון.״ הבחור אמר, והבנתי למה לוסי צווחה. בגלל שזה היה הארי סטיילס מוואן דיירקשן.
הסמקתי קלות, ואמרתי בלחש תודה. מיהרתי לקום, הבאתי לו את הגיטרה ופניתי ליציאה שהרגשתי יד קטנה אוחזת בידי.
״אל תלכי.״ אמרה הילדה הקטנה, עם עיניים מתחננות. הארי הנהן בראשו מאשר לי.
״אמ … אה … חברה שלי-״ התחלתי לומר.
״בואי נישאר!״ לוסי נדחקה ביני לבין הארי והתיישבה בינינו. עכשיו היא החליטה להישאר? כשהוא בא? ישבנו שם ושרנו שירים. הסתכלתי סביב. הייתה מודעה להתנדבות פה במחלקה.
"את רוצה להתנדב פה?" הוא שאל ואני הסתכלתי עליו. העיניים שלי הביטו אל תוך שלו. מעולם לא שמתי לב שהיו לא עיניים כאלה … יפות.
"אמ … אני ממהרת, אמא שלי עברה ניתוח, ושעות הביקור מתחילות עוד שתי דקות. זה בית חולים גדול, כדאי שאני אלך." אמרתי במהירות בתקווה שהוא הבין משהו.
"אל תדאגי אני אמליץ עלייך, רק תתני לי את המספר טלפון שלך." הוא הושיט לי את הפלאפון שלו, כתבתי את המספר שלי ומיהרתי לצאת משם. בחיים לא נתתי את המספר לאיש זר, אבל כל כך מיהרתי שלא חשבתי בהיגיון. משכתי את לוסי אחריי ומיהרנו לצאת.