This is me, This is you, This is us :) (סיפור על וואן דיירקשן) פרק 8

תודה רבה למי שקוראת ! ואם אתן רוצות תוכלו לשלוח לי סיפורים שלכן אני אשמח לקרוא :)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 7:
"ורוניקה?" הארי הסתובב והתרחק ממני. הבנתי כבר הכל, הם יוצאים. אחרי זה לא היה אכפת לו.
"הארי מה זה היה?" היא שאלה מתקרבת לעברנו ושלחה לכיווני מבט רצחני. הסתכלתי על הארי, תוהה מה התשובה לשאלה הזאת.
"זה .. כלום." הוא התקרב אליה, לא ידעתי למה הרגשתי דמעות בעיניים. חייכתי אל עצמי, לא חיוך של שמחה. חיוך של טיפשה! ידעתי שזה מה שיקרה.
"טוב אני אלך." לחשתי בשקט. ממש לא רציתי שישמעו את הקול הצרוד, ואת העצב שבקול שלי. הבעיה אצלי שאפשר לקרוא אותי כמו ספר פתוח, זה לא בעיה. יצאתי החוצה. לא רציתי לדבר עם אף אחד אפילו לא ידעתי מה הפריע לי. הדמעות פרצו, מחיתי אותם לפני שמישהו ישים לב בכלל.
אני לא אוהבת שרואים אותי בוכה, אחר כך שואלים שאלות ומצפים לתשובות. תשובות שאני לא אוהבת לענות עליהן, או שבמקרה הזה אני עדיין מחפשת תשובות. נשמתי עמוק. הזכרתי לעצמי שהוא לא חייב לי כלום. אבל למה הוא שיחק בי ככה? יכולתי להישבע לרגע שהוא עמד לנשק אותי. אוף איתו! טוב, אני ארגע, אני אקנה לי משהו מהקניון פה או מהקפיטריה והכל יהיה בסדר.
אחרי שנרגעתי חזרתי לבפנים.
"היי אלי," אור חיבקה אותי. "ברחת מבלי להגיד היי?" היא שאלה ורק חייכתי אליה.
"זאיין אני צריכה לדבר איתה, תעשה לי טובה ותגיד להארי שיעזור לך. ותמסור לו כאפה ממני." היא אמרה מחייכת חיוך מר.
"למה?" הוא שאל מכווץ גבות.
"כי הפרצוף הזה," היא הצביעה עליי "בגללו." היא אמרה ומשכה אותי לצד.
"איך את-?"
"ניסיון של שנים." היא חייכה אליי וישבנו. "שתרצי לדבר תתחילי."
היא פתחה את האייפון שלה, אין לי מושג מה היא עשתה שם.
"זה סתם … הוא … ורוניקה או איך שלא קוראים לה … לא יודעת … הרגשתי כאילו הוא עמד לנשק אותי או משהו אבל אז היא באה והוא אמר שלא קרה כלום, כאילו הוא מתבייש בי או משהו-"
"ורוניקה?!" היא פלטה צווחה ואני מודה שאני כמעט נבהלתי.
"כן .."
"אני שונאת אותה!" היא רקעה בידה ושילבה ידיים. ראיתי שנאה בעיניים שלה אבל לא ידעתי למה היא כל כך שונאת אותה.
"מה? למה את כל כך שונאת אותה?" שאלתי אותה והיא הסתכלה עליי במבט כאילו התשובה ברורה מאילו. אני מקווה שהיא זוכרת שאני לא מכירה אותם הרבה זמן בכלל …
"אור למה צעקת ורוניקה? עד לשם שמעו אותך." שירה ורות באו גם הן.
"היא באה ומסתבר שהיא הרסה להם רגע רומנטי." אור אמרה בעצבים.
"זה לא היה רגע רומנטי-"
"ורוניקה חזרה?" רות ושירה שאלו שתיהן פה אחד והחליפו מבטים. לא הבנתי על מה כל המהומה דווקא חשבתי שהן יאהבו אותה. תמיד באינטרנט מעריצים שלחו לה תגובות שהיא חמודה ולא יודעת מה עוד, אז חשבתי שגם הן.
"מה הבעיה איתה?" שאלתי בשקט מרגישה אאוטסיידרית. אני היחידה שלא הייתי בעניינים.
"מה לא הבעיה איתה? היא מגעילה והיא תמיד מנסה להרחיק את כולם מהארי גם את הבנים! גם הבנים שונאים אותה." רות הסבירה לי ואני הסתכלתי למטה. זה לא כל כך משנה אם הארי נותן לה לעשות את זה, לא? למה הוא איתה אם זה מה שהיא עושה?
"תראי אלי, אני והבנים לא מבינים מה הארי מוצא בה. אני בטוחה שהוא העדיף אותך-"
"שירה תשתקי." אור אמרה מסווה את המשפט שלה בשיעול.
"למה? הארי אוהב אותה, אני יכולה להגיד-"
"שירה, למה שלא נלך רגע?" אור אמרה והיא ושירה הלכו. רות התיישבה לידי, היא קלטה את המבט העצוב בעיניים שלי.
"תראי, לא משנה מה הוא עושה או אומר, הוא לא יכול להכחיש את מה שהוא מרגיש." היא ניסתה לעודד אותי. אבל מה אם הוא לא מרגיש ככה? אני יודעת שהוא לא מרגיש ככה! אם הוא היה מרגיש ככה הוא היה אומר לה שלא קורה כלום? אני אפילו לא אתחיל לדבר על זה כי אני יודעת שהוא מתבייש בי. באמת חשבתי שהוא רוצה קשר אליי? אני סתם עוד אחת לעומת ורוניקה.
"אתן לא מבינות, אני מול ורוניקה כלום. תראי איך היא נראת-"
"באמת נראה לך שהארי מחפש יופי?" היא שאלה בהפתעה.
"אתן אמרתן שאתן לא מבינות מה הוא מוצא בה, שאין בה משהו טוב אחד. אז למה הוא איתה?" שאלתי אתה מחזיקה את הדמעות "אבל לי זה לא אכפת בגלל שאני בכלל לא אוהבת אותו."
"תראי אלי, אני חברה של ליאם, והבנים מזמינים אותי את שירה ואת אור להרבה מקומות. אם שלושתנו אומרות לך שהוא באמת בחיים לא הסתכל על מישהי כמו שהוא מסתכל עלייך זה אומר משהו." היא אמרה מנסה לעודד אותי שוב.
"זה לא אכפת לי איך הוא מסתכל עליי אני לא אוהבת אותו." התגוננתי.
"זה לא שאת לא אוהבת אותו, את לא רוצה לאהוב אותו יש הבדל." היא אמרה, חיבקה אותי והלכה. הבנתי למה היא חברה של ליאם – יש להם את אותם המשפטים האלה שתמיד מתארים את המצב.
חוץ מזה כמובן … כי אני באמת לא אוהבת אותו.

"היי אלי חיפשתי אותך." אחרי חצי שעה ראיתי את הארי. קמתי על הרגליים. פתחתי את הפה כדי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה.
"אני חייבת ללכת." אמרתי והוא תפס בידי מושך אותי לכיווני. הייתי במרחק מטר ממנו.
"לאן?" הוא שאל בחיוך ממזרי.
"לא מקום שצריך לעניין אותך." הרפתי מהאחיזה שלו והמשכתי ללכת, לא רציתי לשמוע ממנו שום דבר!

-מנקודת המבט של הארי-
לא הבנתי מה עובר עליה, לא הבנתי מה עובר עליי.
"הארי," נשמע שוב הקול של ורוניקה מאחוריי. לא היה לי כוח אליה, רציתי ללכת אחרי אלי. אבל ידעתי שורוניקה לא תרפה.
"מה?" חייכתי את החיוך הכי מאולץ שחייכתי אי פעם בחיים שלי.
"אני עושה מסיבה יום שישי אתה מוזמן." היא התקרבה אליי ושיחקה לי בתלתלים.
"אוקיי … ורוניקה אני צריך לחפש את אלי," נאנחתי "אני צריך לשאול אותה משהו."
אמרתי בורח משם. זאיין עצר אותי. יופי, בקצב הזה אני לא אספיק לדבר איתה גם בעוד שבוע.
"מה?" שאלתי את זאיין מתאפק לא להשמיע טון עצבני בקולי.
"מה עשית לאלי?" השאלה הזאת הרגה אותי. מה עשיתי לה? אני ממש מקווה שלא עשיתי משהו שפגע בה למרות שזה היה נראה ככה.
"לא יודע, אולי תספר לי. אור ביקשה ממני למסור לך כאפה והיא לא אלימה – טוב לפעמים שאני תופס את המקלחת בבוקר – בכל מקרה אור ביקשה ממני למסור לך כאפה ואז היא אמרה שהפרצוף של אלי זה בגללך – כאילו לא הפרצוף הפרנים העצובות כי אתה לא עשית את הפרצוף שלה-"
"זאיין!" עצרתי אותו. לפעמים הוא יכול להיות הכי שקט בעולם ולפעמים הוא לא סוגר את הפה שלו.
"בקיצור מה עשית לה?" הוא שאל שוב ואני הרמתי את כתפיי. "שמעתי שורוניקה חזרה." הוא אמר ואפילו לא הראה טיפה התרגשות.
"זאיין די." ביקשתי ממנו והוא הרים ידיים כאילו הוא לא עשה כלום לא בסדר.
עכשיו מה שעניין אותי זה מה עשיתי לאלי, רק לפני שנייה הכל היה בסדר …
"אוף בנות זה עם מסובך."
"גם אנחנו לא העם הכי מובן בעולם" זאיין אמר.
"איך שמעת מה חשבתי?" שאלתי אותו בפליאה.
"אמרת את זה בקול," זאיין נאנח אנחת יאוש "אהבה דפקה לך את השכל."
הוא פרע את שיערי עם ידו.