This is me, This is you, This is us :) (סיפור על וואן דיירקשן) פרק 2

פרק 2:
רצתי במסדרון, לוק שלח לי הודעה שאמא שלי בחדר מספר 315. לוסי ניסתה להדביק את הקצב שלי, אבל שמעתי שהיא מתנשפת. נו קדימה, איפה החדר הזה! 311, 312, 313, 314 … הנה זה! 315. עצרתי מול הדלת. לא יודעת למה, חיכיתי לרגע הזה כל כך, ופתאום לא רציתי לפתוח את הידית. מה אם היא לא תהיה בסדר? מה אם היא תחייך את אותו חיוך חלוש שהילדים שם חייכו?
אני לא אעמוד בזה.
"אלי? הכל בסדר?" לוסי שאלה אותי מניחה יד על כתפי. נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת. כל העיניים הסתובבו אליי. לוק, ברוק, אבא שלי ו .. אמא שלי! היא שכבה על המיטה והיא נראתה חלשה. אבל זה מה שקורה אחריי ניתוח מן הסתם. התקרבתי אליה והיא חייכה חיוך חלוש, אבל הרגשתי שהוא חזק. היא החזיקה בידי.
"אלי, התגעגעתי אלייך!" היא אמרה בלחש וראיתי שדמעה ירדה מהלחי שלה, וגם אני התחלתי לדמוע.
"תקשיבו, אבא יחזיר אותכם הביתה, כי אני צריכה לעבור בדיקות סופיות." היא אמרה ואני הנהנתי. אבא שלי הוביל אותנו החוצה כשהאחות נכנסה. נאנחתי והלכנו לחניה, חזרה אל האוטו. כל הדרך לא הוצאתי מילה, אף אחד לא הוציא. היה קשה לנו לראות אותה ככה. ברוק, שהיא חושבת על עצמה, ועל הפלאפון שלה, ועל וואן דיירקשן ועל כל דבר שלא קשור למשפחה, דאגה לאמא נורא. היה עצוב לנו לראות אותה שבורה כל כך. הפלאפון שלי צלצל. זה היה מספר לא מוכר.
"הלו?" עניתי בחשש ולוסי תקעה בי עיניים שואלות.
"הלו? אמ … אלי? נכון? רוז, זאת אומרת הילדה שפגשת שם אמרה לי שקוראים לך ככה. אמ … אני לא בטוח אם זה זמן טוב, אבל דיברתי עם המנהל של המחלקה, והוא אמר שתוכלי להתנדב. אז חשבתי שזה יהיה רעיון אם תבואי ותפגשי אותי והבנים כי הם גם מתנדבים שם ו .. רצינו לעשות מן פגישה כזו כי אנחנו רוצים לשפץ את הבית חולים ו … לא משנה." הוא אמר וצחקקתי. היה מצחיק לשמוע את הארי סטיילס מגחך.
"זה בסדר, אני באמת אשמח לבוא." חייכתי, למרות שידעתי שאי אפשר לראות את זה מהטלפון. סתם חייכתי לעצמי.
"אוקיי, אז תבואי היום לבית שלי. זה בשעה בשתיים עשרה. אני אסמס לך את הכתובת, ביי, יום טוב." הוא אמר וניתק. כשניתקתי כל הנבטים ננעצו בי. אני הסתכלתי מהחלון כאילו לא הבנתי את הרמז. אוף איזה חטטנים הם. לוסי תקעה בי מרפק.
"אמ .. סתם זה היה, הארי," לחשתי את מילה הארי כדי שברוק לא תשמע "והוא רצה שאני אפגש איתו, עם החברים שלו ללהקה ועם עוד כמה אנשים בקשר להתנדבות שלי." אמרתי כדרך אגב, כאילו זה היה דבר נורמלי שעשיתי כל יום.
"וואו, תראי אותך. לפני שעה הכרת אותו ואתם נפגשים כאילו אתם חברים מגיל שלוש." לוסי צחקקה ואני השתקתי אותה. היא שכחה שעדיף בינתיים לברוק לא לדעת מהארי. וגם לא ללוק, כי לוק פולט הרבה דברים.
"זה רק כי אכפת לי מהילדים האלה, וכי אני מתנדבת שם. את יודעת שאני בכלל לא אוהבת אותם. חוץ מזה, יהיו שם עוד אנשים לא רק הם." אמרתי מנסה להרגיע אותה מההתרגשות שפרצה בה. היא נשענה על הכיסא. השעה הייתה חמישה לשתיים עשרה. ירדנו מהאוטו והגענו הביתה.
"אבא," אמרתי וסגרתי אחריי את הדלת "אני צריכה ללכת." אמרתי והלכתי במהירות.
אני לא אחת שמאחרת. אני דייקנית נורא. נפרדתי מלוסי, והלכתי לכיוון הכתובת שהארי נתן לי. זה לא רחוק מפה. הסתבכתי עם הכתובת. פשוט נגיד שיכולות הניווט שלי לא הכי טובות בעולם.
כל כך התרכזתי בקריאת הכתובת שלא שמתי לב שהתנגשתי במישהו.
"סליחה." אמרתי והושטתי יד לעזור לו לקום, אבל בגלל שהמשקל שלו היה גדול משלי, נפלתי עליו.
"א-אני מצטערת." אמרתי וקמתי במהירות, הוא צחק וקם גם הוא.
"זה בסדר," הוא סידר את החולצה שלו שהתקמטה "את מחפשת משהו?"
"את הכתובת הזו." הושטתי לו את הטלפון. הוא כיווץ את גבותיו בניסיון לחשוב, ואז החזיר לי את הטלפון.
"אני אלווה אותך לשם." הוא חייך חיוך מדהים. מן חיוך של צ'ארמר.
"אני מייק, דרך אגב" הוא אמר והלכתי לצידו, עוקבת אחרי הצעדים שלו.
"אני אלי, אני לא גרה פה. אבל השכונה שלי ממש קרובה לפה." חייכתי. לא הייתי ממשפחה עשירה במיוחד, גם לא רציתי להיות את האמת. השכונה הזאת נקראת שכונת הוי איי פי. כי כל העשירים גרים שם. פנינו ימינה ואז הוא נעצר.
"זאת הכתובת." הוא חייך אליי שוב. הודתי לו והסתובבתי אל הבית. הוא היה אחד הבתים היפים שהיו שם. הוא היה גדול, בצבע לבן, והדשא היה ירוק ממש כמו בסרטים! פתחתי את השער וסרקתי את הסביבה. הלכתי אל כיוון הדלת, וצלצלתי בפעמון. אחרי מספר שניות הדלת נפתחה והארי הופיע מולי.
"היי, אלי…?" הוא שאל בהיסוס ואני הנהנתי. הוא סימן לי להיכנס, ואני רק התפעלתי מהמראה של הביתת יותר ויותר. הסלון היה גדול, היו שם ספות בצבע שחור, ושולחן זכוכית התמקם באמצע. הטלוויזיה הייתה פלזמה גדולה. ליד היה בר משיש, שהפריד בין הסלון למטבח. ולא רחוק ממנו התמקמה פינת האוכל. הרגשתי לא בנוח שאני כל כך מתפעלת מהדירה ופשוט התיישבתי על אחת הספות ליד אחת הבנות. חמשת הבנים המוכרים התיישבו שם, ויחד איתם היו עוד שתי בנות. שמחתי שאני לא היחידה.
"היי אלי, הארי סיפר לנו שיש לך כישרון." זאיין אמר ואני הסמקתי קלות … על מי אני עובדת? נהייתי אדומה! אני תמיד ככה שמחמיאים לי.
"הגיע הזמן שיגיעו עוד בנות, בסוף אנחנו נהיה יותר מכם, ואתה תראה לואי, בנות זה עם שולט." אחת משני הבנות אמרה. היה לה שיער חום מתולתל ועיניים שעטו שילוב של גוון ירוק כחול ואפור. תמיד אהבתי עיניים כאלה, חשבתי שזה נדיר.
"אני שירה דרך אגב, חברה של האידיוט." היא כרכה את ידה סביב צווארו של לואי והוא דגדג אותה.
"אוקיי, אמ … תגידו לי מתי נתחיל. אני אוהבת לעזור ואתם יודעים את זה, אבל קבעתי עם שירה לצאת לשופינג, ואתם יודעים שאני אחת שאוהבת שופינג! מאוד!" היא הדגישה את המילה 'מאוד'.
"דרך אגב אני אור," היא חייכה אליי "אני חברה של זאיין."
היא אמרה והוא כרך את ידו סביב מותניה.
"אוקיי, עכשיו אם הפסקנו עם מפגני האהבה, אולי נגיע לעיקר!" הארי אמר והתיישב לידי.
"קדימה הארי, בשביל מה צריך לעשות את זה? אנחנו הולכים לשם ומתנדבים!" נייל אמר ואכל מהצלחת בייגלה שהייתה נמצאת במרכז השולחן.
"חשבתי שיהיה נחמד לשפץ שם." הארי אמר והסתכל עליי. מה את אומרת?" הוא המשיך. לא הבנתי אם הוא דיבר עליי אבל העיניים שלו תקעו בי מבט.
"א-אני אמ .. א-אני חושבת שזה רעיון-"
"הארי אתה מביך אותה!" נייל אמר בפה מלא והארי התעלם מההערה שלו.
"לא, זה פשוט …" אמרתי ונשמתי עמוקות. אני הילדה הכי ביישנית בעולם. קשה לי להסתגל למקום מהר, או להכיר אנשים מהר.
"אני חושבת שנקח הפסקה, היא תצא איתי ועם אור לקניון, ונחזור לפה בערב ונחליט מה נעשה." שירה אמרה בחיוך. תמיד היה לה חיוך על הפנים. היא הייתה נראת כמו אלה שמלאות בשמחת חיים, ממש כמו לוסי.
"אני מסכים." ליאם החליט להצטרף לשיחה. "בינתיים נוכל לראות את המשחק כדורסל." הוא הציע והבנים הנהנו. כולם הסכימו ואור ושירה קמו, ואני באי נוחות, אחריהם.
"בואי, אל תתביישי." אור אמרה והלכתי איתם. נכנסנו לאוטו ונסענו לקניון.