they don't know about us, 5

פרק 5

התעוררתי. ניסיתי לפקוח את עיניי לאט לאט, וראיתי את עצמי בבית החולים. הארי ישב על כורסה שבתוך החדר בו הייתי, וכשראה שקמתי, הלך לכיווני.
"מ..מה קרה?" גמגמתי, מנסה להתיישר.
"מה קרה באמת?" הארי שאל אותי, מבט עצבני על פניו. "את מרעיבה את עצמך?!"
"מ..מה פתאום.." שיקרתי לו, מגמגמת. לא רציתי שהוא ידע שאני באמת מרעיבה את עצמי..
"אני יודע בדיוק מתי את משקרת." הארי אמר לי, והתיישב על המיטה. הוא הפנה את מבטו אליי. "למה את עושה את זה לעצמך?"
"אני לא עושה את זה לעצמי." אמרתי לו, ממשיכה לשקר. ממשיכה להכחיש.
"אנה, אני יודע שאת עושה את זה. אני רק רוצה לדעת למה את עושה את זה לעצמך.." הוא חזר ואמר. "למה?"
"כי.. כי אני שונאת את עצמי." אמרתי לו, סוף סוף מוציאה את המשפט הזה מהפה שלי אחרי כל כך הרבה שנים.
"למה את שונאת את עצמך?" הוא שאל אותי, והיה נראה כאילו זה באמת מעניין אותו. אולי אני אספר לו? יש מצב שהוא באמת יעזור לי.
"כי כשהייתי ילדה.." התחלתי לספר, בולעת את רוקי. "הייתי סובלת מבריונות. הייתי ילדה שמנה." אמרתי לו. זה דבר שלא סיפרתי לאף אחד.. אפילו לא להורים שלי. ההורים שלי ידעו שאני הייתי שמנמנה, אבל בשבילם תמיד הייתי 'מושלמת' ו'רזה'. אבל ידעתי שאני לא כזאת.
"כולם היו יורדים עליי בבית הספר.. כולם היו צוחקים עליי, וכשהיו רואים שאני אוכלת משהו ישר היו אומרים איזה שמנה אני שאני אוכלת. וכל השנים האלה רק סבלתי מההצקות.." שפכתי את ליבי בפניו, וראיתי אותו באמת מקשיב. באמת מתעניין. למרות שהארי היה חבר נורא טוב שלי, אף פעם לא חשבתי שנגיע לסיטואציה הזאת, שאני מספרת לו על העבר שלי והוא מקשיב ומתעניין בזה. רוצה לשמוע.
תמיד חשבתי שהוא הטיפוס הזה שעושה צחוק מכל דבר. שאפשר לסמוך עליו, אבל לא לצפות ממנו שהוא יעזור לי במצבים הכי קשים שלי..
"אבל למה את ממשיכה להרעיב את עצמך?" הוא שאל אותי, והעיף מבט על הגוף שלי. "את לא שמנה.."
"מאז שזה קרה לי, אני התחלתי לא לאכול בכלל, ואם הייתי אוכלת, הייתי מקיאה את זה. ואני חושבת שמאז, התחלתי לשנוא את הגוף שלי. ולא משנה כמה אני מרזה, עדיין אני מרגישה שאני שמנה. וככה זה התחיל.." אמרתי לו, והסתכלתי עליו דומעת.
"וגם היום עשית את זה?" הוא שאל אותי, והשפלתי את מבטי.
"כן.." אמרתי, מאפשרת לדמעות לנזול. "אי אפשר להפסיק.." אמרתי לו, ולא הפסקתי לבכות. זה מה שקורה לי.. תמיד, לא משנה אם אני רזה או שמנה, אני מרעיבה את עצמי כי ככה הגוף שלי רגיל. ככה הגוף שלי עושה..
הארי התקרב אליי, וחיבק אותי. כן, הוא חיבק אותי. לא האמנתי שהרגע הזה יגיע. שהארי הזה, שתמיד אנחנו יורדים אחת על השני, שתמיד הוא לא מפסיק להתחיל איתי [ועם כל מי שחי בעולם הזה] באמת מחבק אותי כשקשה לי..
האמת היא, שאף אחד בחיים שלי לא חיבק אותי כשקשה לי. אז בשבילי, זה הישג.
"את גם חותכת?" הארי שאל אותי, כשניתקנו את החיבוק, וחשפתי בפניו את ידי הימנית, שהייתה מלאה כולה בחתכים. חלקם כמעט ונעלמו, וחלקם היו ממש טריים, כנראה מהשבוע הזה שחתכתי.
כל זה התחיל בגיל 12. לפניי זה, לא התעניינו כל כך בממדי בגוף שלי. אבל כשהתחילו להציק לי, נשברתי והתחלתי לעשות את זה לעצמי. ולא הפסקתי לחתוך. פעם זה היה כשהיו ממש מקניטים אותי, ולא יכולתי לסבול את זה. אולי פעם בשבוע, הייתי חותכת. לאט לאט זה התחיל להיות כל פעם כשמוציאים את המילה הזאת מהפה שלהם. כל פעם שקוראים לי שמנה. ואז, התחלתי לעשות את זה כל יום.. לא משנה מה עושים. כל יום, כל שעה הייתי מוצאת את עצמי בשירותים חותכת, סתם כי רע לי בחיים..
אני הבנתי שזה מסוכן. הבנתי שאסור לי לעשות את זה. ניסיתי להיגמל בכוחות עצמי, אבל.. לא הצלחתי. לא כולם מצליחים.
"אם היית מספרת לי, הייתי עוזר לך.." הארי אמר לי, והשפלתי מבטי. הוא הרים את ראשי בעזרת אצבעותיו.
"לא, אל תורידי את הראש שלך ככה.. את ממש יפה. ואנשים צריכים לראות את היופי שלך." הארי אמר, וניסיתי לחייך אליו. אבל כמו תמיד, כשאני מרגישה די עצובה, אני לא יכולה לזייף חיוך. אני לא מצליחה לזייף חיוך.
"תודה הארי.." אמרתי לו, מסתכלת על עיניו הירוקות. עיניים מושלמות, והוא ממש מתגאה בהן.
אחת האחיות נכנסה לחדר, בחיוך, ואמרה "את יכולה כבר להשתחרר. ואנחנו רוצים לקחת אותך בעוד כמה ימים לבדיקת דם, אנחנו ניצור איתך קשר." האחות אמרה, וקמתי מהמיטה שעליה שכבתי. עדיין הייתי טיפה מסוחררת, והארי עזר לי להתייצב. הוא עזר לי ללכת עד לבחוץ, שם הוא לקח את הטלפון שלו והזמין מונית. המונית הגיעה תוך מספר דקות, ונסענו בחזרה הביתה.
כשהגענו הביתה, הארי שילם לנהג, ונכנסנו לבפנים. ישר התיישבתי על הספה, ופתחתי את הטלוויזיה. הארי לקח לי את השלט מהידיים, וסגר אותה.
"בואי, צריך לקנות כמה דברים.." הארי אמר, ואני קמתי מהספה. הלכנו לכיוון הסופר, וידעתי שהוא רוצה לקנות אוכל. וגם ידעתי, שהוא הולך להאכיל אותי בכל האוכל. רק נקווה שלא..