they don't know about us פרק 4

פרק 4

התעוררתי. ניסיתי לפקוח את עיניי לאט לאט, וראיתי את עצמי בבית החולים. הארי ישב על כורסה שבתוך החדר בו הייתי, וכשראה שקמתי, הלך לכיווני.
"מ..מה קרה?" גמגמתי, מנסה להתיישר.
"מה קרה באמת?" הארי שאל אותי, מבט עצבני על פניו. "את מרעיבה את עצמך?!"

*לפניי 4 שעות, נקודת המבט של הארי*

שתיתי שוקו בזמן שאנה התקלחה.. אם רק יכולתי לספר לה את הסוד הזה, למה אני לא רוצה שוואן דיירקשן יחזרו..
זה כל כך חשוב לה שאנחנו נחזור להיות להקה, נשמח ילדות שסובלות מבריונים.. היא תמיד רצה להעביר מסר לעולם. מאז שאני מכיר אותה, היא תמיד רצתה להיות זמרת, ששרה רק שירים עם משמעות. שירים שהיא כותבת. היא השמיעה לי לא פעם אחת שירים יפים שהיא כתבה, וסיפרה לי גם מה המשמעות של כל שיר ושיר שהיא כתבה.. יש לה מחברת שירים מיוחדת, עם השירים שהיא כותבת והמסר שלהם..
היא שרה נורא יפה. היא יכלה להיות זמרת, אבל היא לא אוהבת את הפרסום והכל.. היא וויתרה על החלום שלה, ועכשיו היא דוגמנית. לא כזאתי מפורסמת כדיי שיעצרו אותה ברחוב בשביל חתימות, אבל דוגמנית שהכרתי עוד לפניי שאני והיא נפגשנו. אני והיא נפגשנו בבר הזה.. עוד כשוואן דיירקשן היו להקה שכל הבנות אהבו. אני זוכר שהצעתי לה לרקוד, אבל היא לא רצתה כי היא טענה שהיא לא רוקדת יפה. כן בטח. היא רוקדת ממש יפה..
ניסיתי להתחיל איתה בבר הזה. פתאום היא קלטה שאני הארי סטיילס.. והיא אמרה, 'אין פלא שאתה מתחיל איתי, הארי סטיילס.'
אחרי שדיברנו אולי שעה, גיליתי שהיא דיירקשנית, ושבבית הקודם שלה בישראל, יש מלא פוסטרים שלנו. היינו האיידולים שלה.
לאט לאט ההכירות שלנו התקדמה. אתם יודעים, כמו כל החברים הטובים. אני מנסה להתחיל איתה, היא מעליבה אותי ואני מעליב אותה.. אוקיי, לא ממש כמו כל החברים הכי טובים. אבל אם יש אחת שאני יכול לסמוך עליה בעולם הזה, זאת היא. היא ממש מלאך.
"הארי!" שמעתי אותה קוראת לי, בדאגה, וכמעט שלא שמעו את קולה. עליתי ללמעלה, לכיוון החדר שלי ושלה, ושם ראיתי אותה. את אנה, שוכבת על הרצפה מעולפת, איבדה את ההכרה.
"אנה!" אמרתי, די מפוחד. אני לא יודע איך לתפקד במצבים כאלה.
התקשרתי למגן דויד אדום [יש את זה רק בישראל, פשוט אין לי מושג איך קוראים לזה בבריטניה חח.. אם אתן יודעות תגידו לי ואני אשנה.] ואחרי כ-5 דקות, הם כבר הגיעו ופינו אותה. נכנסתי לניידת [של הבית חולים אתן יודעות…] ונסעתי איתם לבית החולים.
הסתכלתי על אנה שוכבת מעולפת במיטה שבחדר שאליו הכניסו אותה. היא כל כך יפה..
הרופאים טיפלו בה, ואני עמדתי שם לידם, לראות שהם לא עושים לה שום דבר רע. כשראיתי שכולם סיימו את עבודתם, פניתי לאחת האחיות שבבית החולים.
"מה קרה לה? למה היא התעלפה?" שאלתי אותה, די מפוחד. למה באמת זה קרה לה?
"מחסור באוכל. אתה יודע אם היא מרעיבה את עצמה, או אם היא אנורקסית או בולמית? " האחות שאלה אותי, והנדתי ראשי לשלילה.
"אין מצב. היא בחורה חזקה.. היא בחיים לא תרעיב את עצמה." אמרתי לה, והאחות הסתובבה, לכיוון הדלת.
"בכל מקרה, תבדוק את זה. יש לה מחסור במזון, וזה מאוד מסוכן." האחות אמרה לפניי שהיא יצאה, והיא סגרה את הדלת קלות מאחוריה. יש מצב שכל הזמן הזה.. היא.. הייתה מרעיבה את עצמה?!