The Undercover Nerd-סיפור מתורגם על הארי סטיילס-פרק 7

פרק 7

"הוא נראה טוב" היא אמרה והחזירה את התמונה למקומה. "די חתיך" די?

"תודה" רציתי לסתור לעצמי. יופי סטיילס.

ידעתי שהבחורה הזאת אהבה אותי. כל הבנות אהבו את הילד הבריטי והמתולתל אבל שכחתי שאני מרסל ולשמוע את לונדון אומרת משהו על 'אח שלי' גרמה לי להילחץ. אם היא הייתה מעריצה היא הייתה יודעת מי 'אח שלי' הוא אבל למזלי היא לא אמרה שהיא מזהה אותו או שהיא אי פעם ראתה אותו. הרגשתי הקלה.

לונדון התקרבה אליי והתיישבה לידי על הספה. החיוך לא עזב את פניה ועיניה הכחולות הסתכלו עליי. עדיין הפתיע אותי שהיא לא זיהתה אותי בתמונה. טוב אני חייב להודות שזו תמונה ישנה אבל אתה יכול לראות טוב מאד את התלתלים שלי, הגומות והעיניים הירוקות…אבל זו בטח גם הסיבה שהיא האמינה לשקר ה'אח' כי עכשיו יש לי שיער חלק ומשקפיים שמכסות את העיניים שלי.

ולמה היא אמרה 'די חתיך' אני מתכוון שאני ממש חתיך וכל אישה הייתה רוצה לבלות לילה איתי.

"אתה כועס?" לונדון הפריעה למחשבות שלי.

הנדתי את ראשי לאות לא.

"אתה בטוח?"

הנהנתי.

"או מרסל. אתה לא צריך להיות חסר ביטחון. אתה יודע שאני אוהבת את האופי שלך. אני יודעת שיש בך אדם דואג ואכפתי" היא חייכה אליי "הגוף שלך הוא רק העטיפה של הנשמה שלך אז אל תדאג לגבי זה" היד הקטנה שלה נגעה ביד שלי.

לא ידעתי איך אני אמור להרגיש. המילים שהיא אמרה הן…הן נגעו לי בלב. הרגשתי משהו עמוק בתוכי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שלונדון באמת התכוונה למה שהיא אמרה. היא אהבה אותי בדיוק איך שאני אבל היא לא ידעה שהיא מתאהבת במרסל ולא בהארי. היא אפילו לא ידעה שהארי קיים. לא רציתי לאכזב אותה. אהבתי את העובדה שהיא אוהבת אותי בזכות האופי שלי ולא בזכות המראה שלי. הייתי די רע כלפי לונדון כשהיא הייתה חברית אליי. היא רצתה חברות וכל מה שאני חשבתי עליו היה אני.

ואו סטיילס…הרבה זמן עבר מאז שהרגשת ככה…

האם השתניתי?…האם מרסל הוא אני האמיתי? לא. לא הוא לא.

דבר אחד בטוח אני בחיים לא אספר ללונדון מי אני באמת. אני בטח יאכזב אותה. הייתי ההפך ממה שהיא רצתה מחבר. הייתי עשיר, מפורסם וידעתי שהאישיות שלי נהפכה לגרועה יותר בכל יום שעבר. הייתי לא חברי ואגואיסט. מה שסיימון רצה שאני יבין הגיע די מהר אבל אני לא יכול להפסיק כי הסמסטר עוד לא נגמר. וכדי להבין את זה הייתי צריך בחורה שתשים לב לזה. בחורה שחשבתי שהיא תלמידה רגילה, שהתעלמתי ממנה, שהכרתי אותה רק שבועיים.

"אמ אני מצטער" מלמלתי מתבונן בעיניה הכחולות.

"על מה?" לונדון שאלה.

"על זה שהייתי רע אלייך ושאמרתי שאנחנו לא חברים. אני מתכוון…זו הייתה טעות. עשיתי טעות."

היא נתנה לי חיוך חם ועזבה את היד שלי שהיא החזיקה כל הזמן הזה. זה היה די מביך. האם ככה חנונים מתנהגים?

"זה בסדר מרסל…אני חושבת שאני אלך עכשיו. אני יראה אותך ביום שני." היא לקחה את הדברים שלה ושמה אותם בתיק שלה.

עקבתי אחריה לדלת והיא יצאה. נראה שהיא לא תישאר עד עשר בסוף.

"אמ…את צריכה הסעה הביתה?" שאלתי.

"לא…אתה לא חייב" היא ניסתה לסרב להצעתי.

"אבל אני רוצה" קרצתי אבל זה היה קשה אם המשקפיים הגדולות שלי. עכשיו זה היה הארי. אני לגמרי מבלבל הכל.

"תודה"

יצאתי מהבית וליוויתי אותה למכונית שלי. שנינו נכנסנו והפעלתי את המנוע. כל הנסיעה הייתה שקטה. אחרי שהיא אמרה לי לאן לנסוע אף אחד לא דיבר. ברגע שהגעתי לבית שלה היא פתחה את הדלת ויצאה מהמכונית.

"לונדון" היא הסתובבה והסתכלה עליי "יש משהו שאני רוצה להגיד לך"

"מה זה?"

"אני בן אדם יותר טוב מאח שלי. אני מבטיח." היא צחקה.

"אתה חצוף" היא אמרה, סוגרת את הדלת אחרי שהיא נכנסה לבית שלה. טוב, חצוף אחד…לא שמעתי את זה די הרבה זמן.

וכשאני אומר די הרבה זמן אני מתכוון שנתיים אפילו שאני תמיד מזוהה כחצוף בחבורה.