The Undercover Nerd-סיפור מתורגם על הארי סטיילס-פרק 16

פרק 16

המשקפיים היו על אפי בזמן שלקחתי את הפלאפון שלי וכיביתי את השיר. הייתי משוגע על השיר של אביצ'י.

"So wake me up when it's all over, when I'm wiser, when I'm older…"

זמזמתי לי את השיר והלכתי לכיוון הרנג'ר רובר שלי. איך אהבתי את הדבר ה'ישן' הזה. זו הייתה המכונית הראשונה שלי והכי אהובה עליי. אני לא יודע אם זה הסטייק שאכלתי או הלחץ שלי שגרם לידיי לרעוד ולהרגיש לא בנוח בגוף שלי.

כן הייתי מעדיף להוריד ממני את הבגדים ולהיות פשוט הארי. פשוט להיות מי שאני, הארי סטיילס, עם תלתלים ועם המספר הרב של הקעקועים שקיעקעתי על גופי בשנים האחרונות. אבל כדי שהתוכנית שלי תצליח אני צריך להתמודד עם זה ולהישאר בגוף של מרסל. האמת שהיו בזה יתרונות. לא רק מבחינת לונדון אלא גם כי מרסל היה אנונימי בעולם הזה. שמחתי גם שללונדון לא היו חברים חוץ ממני אחרת היא הייתה יכולה להראות להם את התמונה של 'אחי' ואחד מהם בטח היה מזהה אותי. כן מרסל אתה יכול להיות גם דבר טוב.

בפעם השנייה היום עמדתי מול הדלת של לונדון וצלצלתי בפעמון. אפילו שידעתי שהפכתי למרסל בחנתי את ההשתקפות שלי בחלון בבית של לונדון. כן זה לא היה חלום באמת עשיתי מייקאובר. אתה מתחיל להשתגע סטיילס הקול של אלינור אמר בראשי.

דרך החלון ראיתי דמות במסדרון. לונדון התקרבה לדלת ופתחה אותה בשבילי.

"מרסל" את השמחה שלה אף אחד לא ייקח. לא רציתי ללכת רחוק מידיי בדקות הראשונות אז פשוט לא עשיתי כלום.

"היי לונדון נחמד לראות אותך" חיבקתי אותה חזק בפעם הראשונה.

היא החליפה את הבגדים שלה מההופעה לפיג'מה נוחה והיא לבשה נעלי בית חמודות עם אוזני חתול. עם כמה שאני אוהב חתולים…הייתי חייב לחשוב על דסטי (החתולה של הארי). לא ראיתי אותה הרבה זמן כי אני כבר לא גר עם אמא שלי ואחותי.

"אתה אוהב אותם?" היא צחקקה והצחקוק שלה היה כמו מוזיקה לאוזניי.

אלוהים סטיילס אתה באמת מאוהב בה. או שלא? או שכן? אני ואלינור התווכחנו במוח שלי. האם אני מאוהב בה עכשיו? או שזאת רק חברות? למה הכל צריך להיות כל כך מסובך? אפילו שכרגע לא הייתי מפורסם עדיין היה לי קשה להבין את הרגשות שלי. וגם לא ידעתי אם לונדון מרגישה משהו אליי, האם היא נמשכת אליי כמו שאני נמשך אליה.

הנהנתי ונכנסנו לבית שלה. הלכתי אחריה לחדר שלה.

"א-איך היה היום שלך?" שיט עכשיו אני מגמגם.

למזלי אני חנון אז מותר לי לגמגם. מרסל החנון יכול לדבר ככה. אין מה לדאוג.

רציתי לשאול אותה ישירות מה היא רצתה להגיד לי והאם זה קשור להופעה שהיא הייתה בה הערב. כבר היה מאוחר וראיתי על הפנים של לונדון שהיא עייפה ועדיין היא הזמינה אותי לבוא אליה.

"נורא" היא אמרה. נורא?

"למה?מה קרה?" הטון שלי היה קצת כועס בשביל מרסל.

"אני" לרגע היא עצרה ואז המשיכה "אני פשוט…" היא נאנחה "אבא שלי רצה שאני ילך איתו להופעה הזאת ואתה זוכר שסיפרתי לך על התוכניות שלו ללכת איתי להופעה של פינק פלויד?" הנהנתי.

"טוב אז הוא עשה את זה שוב. הוא הבטיח לי שהוא ילך איתי להופעה ואז הוא עזב אותי לבד במקום כי הוא היה צריך לנסוע לעבודה ולעשות משהו."

היא ישבה על המיטה שלה וקירבה את רגליה לחזה שלה. היא נראתה קצת מרוחקת בזמן האחרון. לא יותר מידי אבל משהו השתנה. הסתכלתי עליה טוב והבנתי שאין לי ממה לפחד כי הנפש של לונדון פצועה ואין לי מה לעשות עם זה. הייתי שם רק כדי לעזור לה ולתמוך בה. גל של הקלה שטף אותי אבל צבט לי בלב כשראיתי דמעות נוצרות בעיניה.

"אתה מכיר את ההרגשה הזאת כשאתה ממש מאוכזב? והסיבה היא אבא שלך?" כמה דמעות נפלו על הלחיים שלה.

"לא אני לא" לחשתי ונשכתי את השפה התחתונה שלי.

לונדון הסתכלה עליי ואז בהתה בלבבות הקטנים שעל השמיכה שלה.

"אם הארי סטיילס לא היה שם אז יכול להיות שעדיין הייתי תקועה שם…מקום שלא רציתי להיות בו." היא הזכירה אותי, הארי. אבל היא גם לא רצתה להיות שם. אם היא רק הייתה יודעת שאני והוא זה אותו בן אדם.

"אבל אני פה בשבילך לונדון את זוכרת את זה? אני החבר הכי טוב שלך" אמרתי לה ואם אני לא טועה זו הפעם הראשונה שאני אומר לה משהו כזה. לא רציתי לדבר יותר על הארי. מרסל היה פה ולונדון צריכה את העזרה שלו.

היא בטח חשבה שהיא סתם חברה מהבית ספר בשבילי אבל אומרים שאתה באמת אתה ליד החבר הכי טוב שלך לא? אני יודע שלא עשיתי את הצעד הכי חשוב, להציג את האני האמיתי מבחינת המראה אבל זה לא קשור. לונדון הצליחה להחזיר את הארי הישן לבנים, לסיימון ולכל המעריצים שלנו היא פשוט לא ידעה את זה. רציתי לספר לה עכשיו אבל לא יכולתי כי זה לא הזמן הנכון ואני לא מוכן לזה.

התקרבתי למיטה והתיישבתי ליד לונדון. היא כבר בכתה ולא ניסתה להילחם בדמעות ולנגב אותן.

"כל החיים שלי הייתי דחוייה" היא לחשה כך שבקושי שמעתי.

"אבל יש לך אותי עכשיו" לחשתי בחזרה ושמתי את היד שלי על הברך שלה שהיה החלק הכי קרוב שלה אליי והעלתי את המשקפיים על אפי.

"מרסל אתה כזה חמוד. מגיע לך יותר כבוד ואהבה."

לשמוע את המילים האלה באות מהפה שלה הרגיש כמו קסם. לא ידעתי מה הסיבה, למה המשפט הזה השפיע עליי ככה. אני חושב כי לונדון היא הראשונה, ובאמת הראשונה, שלא אכפת לה ממראה או כסף אלא מהפנימיות שלך. האופי היה התפקיד המשמעותי בחייה ואהבתי את זה מההתחלה.

"תודה לונדון ואת בחורה יפה וצעירה שמגיע לה שלהורים שלה יהיה אכפת ממנה" הרמתי את היד שלי מהברך שלה וחיבקתי אותה עם יד אחת.

היא נשענה על החזה שלי, עוד כמה דמעות יצאו מעיניה עד שהיא נרדמה. בזהירות השכבתי אותה, כיסיתי אותה עם השמיכה שלה והורדתי את נעלי הבית שלה. אז ישבתי על הכסא בחדר שלה ובחנתי את היופי שלה.

אני אולי מתנהג כמו מטרידן אבל אולי אני פשוט מאוהב.