The Undercover Nerd-סיפור מתורגם על הארי סטיילס-פרק 1

פרק 1

"פשוט תתנהג כמו מישהו אחר וזה לא יהיה מביך" סיימון אמר לי, אבל העובדה שהייתי צריך לנסוע במכונית זולה והצווארון של החולצה שלי גירד לי שיגעו אותי.
עדיין לא האמנתי שהייתי צריך ללכת לאוניברסיטה מחופש לחנון. אף אחד לא ידע מי אני וכמה טוב אני באמת נראה.
"אוף, אני בחיים לא ישכח שעשית לי את זה" מלמלתי.
ניתקתי וזרקתי את הפלאפון שלי לתיק המכוער שלי ופתחתי את הדלת של המכונית שהחנתי בקמפוס באוניברסיטה. אני שונאת את סיימון על מה שהוא עשה לי.
השיער שלי לא היה מתולתל יותר אלא מוחלק על ידי ג'ל. המשקפיים הגדולות כיסו כמעט את כל הפנים שלי ושנאתי את הבגדים שלי. לכמה דקות אפילו שנאתי את העובדה שאני מפורסם כי זו הסיבה לכל זה. אני עדיין לא מאמין שאתה עושה את זה הארי.
אבל מעכשיו אני מרסל. מרסל החנון. איך סיימון בכלל המציא את הרעיון הזה?
פתחתי את הדלת של הבניין ויכולתי כבר להרגיש את המבטים. התנהגתי כמו חנון כשהלכתי אבל לא הגזמתי. רציתי לזרוק את המשקפיים ולצעוק אני הארי סטיילס אז אל תסתכלו עליי ככה.
אבל לא יכולתי. סיימון יפטר אותי וישנה את החוזה שלי.
שמעתי צחקוקים וידעתי מתי מישהו הצביע עליי. למזלי בתיכון לא הייתי חנון אבל גם לא הייתי הכי מקובל. הייתי הבחור שכולם יכולים לבלות איתו. הבחור שהיה מצחיק ודואג לילדים שהיו צריכים עזרה. אבל הכל השתנה כשהלכתי לעשות אודישן לאקס פקטור.
התקרבתי ללוקר שלי ופתחתי אותו עם הקוד שקיבלתי במזכירות. שמתי את כל הדברים שלי בלוקר חוץ מהספרים שהייתי צריך לשיעור הראשון.
"תסתכלו עליו" שמעתי בחור אחד אומר.
החזקתי את ידיי בצורת אגרוף. רציתי להגיד לבחור שכדאי לו לסתום אבל לא יכולתי. זה לא יתאים לתדמית שלי.
"ה-היי" שמעתי קול אחר. קול יותר שקט ותמים.
סגרתי את דלת הלוקר שלי וראיתי בחורה עומדת קרוב אליי. היא הייתה צעירה יותר ממני בשנה או שתיים. היה לה שיער חום ועיניים כחולות והיא חייכה אליי. ידעתי למה היא הייתה היחידה שדיברה איתי כי לא יכולתי לראות שום חברים שלה. אולי היא הייתה חנונית אבל לא באמת אכפת לי. הנהנתי לה, לקחתי את התיק שלי והלכתי.
לא רציתי לדבר לחנונית כמוה אפילו שגם אני הייתי אחד כזה עכשיו.

נקודת המבט של לונדון
"היי לונדון אפשר להזמין טיול מודרך על הגוף שלך?" ג'ק צחק.
הוא היה הילד הרע של האוניברסיטה. בגלל שלא היו לי חברים פה היה לי מאד קשה להיות עצמי. הייתי מצחיקה, חופשייה ורק רציתי לעשות כיף. חבריי לכיתה הרסו את האישיות שלי אז זה היה קשה להשתלב. קיוויתי שכל זה ישתנה כשאני אלך לאוניברסיטה אבל התאכזבתי שוב.
"תשתוק" לחשתי.
אני לא יודעת למה אנשים צחקו על השם שלי. סקרלט לונדון זה לא שם כזה גרוע. חיפשתי אותו בגוגל והוא מתואר כחכם ורומנטי. אבל בגלל שלונדון זו עיר כולם צחקו עליי.
המשכתי ללכת במסדרונות לעבר הלוקר שלי כשמישהו תפס את תשומת הלב שלי. הוא היה גבוה ונראה כאילו יש לו גוף יפה למרות שהוא לבש בגדים מיושנים. משקפיים גדולות הסתירו את עיניו ושיערו היה מוחלק אחורה. הוא היה החנון האולטימטיבי.
הוא התקרב אל הלוקר שלו שהיה מאד קרוב ללוקר שלי. לרגע חשבתי שהוא ניסה לפתוח שיחה איתי אבל טעיתי. הוא פתח את הלוקר שלו והכניס לשם ספרים. אולי הוא יכול להיות החבר הראשון שלי פה. הייתי בטוחה שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלו. הכרתי את האנשים באוניברסיטה, הם היו די רעים.
"ה-היי" עמדתי עכשיו יותר קרוב אליו.
הגמגום שלי לא היה כזה גרוע, רק עם הייתי לחוצה אז גמגמתי. הוא סגר את דלת הלוקר שלו והבחין בי. חייכתי אליו אבל הדבר היחיד שהוא עשה היה להנהן ולעזוב. לא הייתי מופתעת מזה. אני יודעת איך הוא מרגיש וממה הוא מפחד.
אולי הוא פשוט ביישן חשבתי עוקבת אחריו לשיעור הראשון שלנו.

נקודת המבט של הארי
אני מקווה שהיא לא עוקבת אחריי.
האמת אני לא יודע למה התנהגתי ככה. אני מתכוון היא חנונית ואני חנון. אולי אני צריך להיות חבר חנון שלה. אני חייב להודות שהיא לא נראית רע אבל אני מפורסם. דוגמניות ושחקניות היו המטרה שלי לא סתם ילדה רגילה מהאוניברסיטה שאפילו לא אהבתי. לא יכולתי לחשוב על להתאהב במישהי כמוה או אפילו לבלות איתה. היא אפילו לא הייתה מועמדת כסטוץ. היא הייתה אף אחד בשבילי.
למה אני עושה את זה?
אה נכון כי אני לא רוצה לאבד את החברים הכי טובים שלי ולהפסיק לחיות את החלום שעבדתי בשבילו כל כך קשה. לא הייתה לי דרך לצאת מזה.
אני חייב להיות מרסל ואני צריך להתמודד עם זה.