The Nerd Who Stole My Heart-הארי סטיילס-פרק 4

צעדתי מחוץ לקפיטריה.בדרכי החוצה קיבלתי המון מבטים מבולבלים מהאנשים.האמת,אין לי בכלל מושג מה אני עושה.אני לגמרי הורסת את המוניטין שלי בשביל חנון ביישן שאף פעם לא דיברתי איתו.אני מנחשת שאני פשוט מרגישה רע בשבילו.אני מנחשת שיש לי חלק בלב בשבילו.אולי כל מה שהוא צריך זה חבר.האמת,אני שונאת להיות בחבורה של מפגרים וכלבות שאני בה.לא אכפת לי לעזוב את החבורה הזו.אם אני הייתי הארי,הייתי מקווה שמישהו יהיה חבר שלי.

דחפתי את הדלתות של הקפטריה ורצתי למסדרון.ראיתי מהזווית של עיני ילד בוכה עם דמעות על משקפיו.הוא ישב עם גבו אל הקיר,מחבק את ברכיו.הוא מביט למעלה כדי לראות מי שם.עיניו הירוקות תפסו את מבטי למספר שניות,אז הוא החזיר את עיניו חזרה לרצפה. זה בטח היה היום הנורא ביותר בחייו,אפילו שזהו רק היום הראשון של בית הספר.

התיישבתי לידו.לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות.אני רק יודעת שאני צריכה לעודד אותו.

״הארי?״ אמרתי בעדינות.

הוא הסתכל עמוק בתוך עיניי.דמעות עדיין נמצאות בהן.

״אתה בסדר?״שאלתי.

״אני לא יודע״ הוא ענה מופתע,קולו מאד עמוק וגברי.משהו שבחיים לא הייתי מנחשת מהמראה שלו.

״אתה רעב?״ שאלתי בשקט בזמן שהוצאתי קרקרים עם חמאת בוטנים מהתיק שלי.הוא צריך לאכול אחרי שצייר הרס לו את הארוחה.החמור הזה.הארי הנהן.

״אכלת משהו?״הארי שאל בשקט בזמן שהוא לוקח קרקר.

״לא אבל אנחנו יכולים לחלוק את זה״ אמרתי בחיוך.

הארי חייך ושמתי לב שיש לו גומות.לא ראיתי אותו אף פעם מחייך לפני כן.אבל עכשיו כשראיתי את זה,קיוויתי שזה לא יעלם.זה היה יפה.

ישבנו במסדרון אוכלים את החטיף הקטן שלנו.לא אמרנו שום דבר נוסף.אני לא יודעת מה זה היה לגבי הארי.הוא פשוט עניין אותי.אני חושבת שהוא יותר ממה שרואים עליו מבחוץ.

-נקודת מבט של הארי-

הסתכלתי בעיניה החומות והחמות של אלייזה.שיערה החום נח על כתפיה בצורה יפה כל כך.בחיים לא ראיתי מישהי כל כך יפה.חשבתי אותו דבר כשראיתי אותה בכיתת האם כשהיא עזרה לי להרים את ספריי.מגושם וטיפוסי מצידי.

לא היה לי מושג למה אלייזה רוצה להיות חברה שלי.מי ירצה להיות חבר עם בחור כמוני?מצאתי את זה לא יאמן שזה בכלל קורה.אלייזה היא הבחורה הכי יפה והכי חמודה שפגשתי בחיי.

לא החלפנו מילה נוספת בזמן החטיף שלנו.לא היה צורך בכך.ידעתי שאני אבלה את כל השנה בלהכיר אותה.זו הייתה רק ההתחלה.הצלצול לשיעור האחרון צלצל ואני ואלייזה מיהרנו לקום.הסתכלתי בעיניה,היה נראה שאני נאבד בהן.

״תודה לך״ אמרתי בלחישה.

אלייזה נתנה לי חיוך חם וכל אחד הלך לדרכו.לא רציתי לעזוב את אלייזה.אני מרגיש בטוח איתה.אנע לא מרגיש בודד איתה.בדידות היא תחושה שהפכתי לגמרי נוח איתה.אבל אלייזה שונה.אני לא יכול לתאר איך היא גורמת לי להרגיש ואנחנו רק נפגשנו.

לא לדעת דברים זו תחושה משונה בשבילי.אלייזה מסובכת,אני לא יכול להבין אותה.אבל אני יודע שאני רוצה.