The Mysterious Boy- פרק 7

The Mysterious Boy
פרק 7:
נייל הלך לבית שלו וקת'רין לא הייתה שם. הוא לקח את המחברת של לואי. הוא חיפש גם עיפרון ומחק. לקח לו כמה דקות אבל בסופו של דבר הוא מצא אותם. הוא לקח אותם והלך אל הארי. "הנה," הוא אמר והביא לו את הדברים. הוא ראה את לואי. לואי לא זז. יכול להיות שהוא רק חשב שלואי לא זז כי הוא היה דיי רחוק ממנו.
"האם הוא מת?" הוא שאל את הארי והארי גלגל את עיניו.
"לא," אמר הארי. "הוא ישן."
"אה," הוא אמר והלך משם. הוא לא ידע איפה קת'רין תהיה. הוא לא ידע איפה לחפש אותה. הוא חשב ללכת שוב לביתו ולבדוק אם היא שם והוא פשוט לא שם לב. הוא לא ראה אותה. "קת'רין," הוא אמר. "האם את פה?" הוא לא שמע תשובה. הוא הלך למטבח ולקח סכין. "קת'?" הוא שאל. הוא לא קיבל תשובה. הוא שמע רעש מהסלון. הוא הלך לסלון וגילה שקת'רין ניסתה לצאת משם בלי שהוא ישים לב ונתקעה בספה. היא הסתכלה עליו ובמהירות מבטה עבר אל הסכין בידו. הוא התקרב אליה והיא רצתה לברוח אבל היא לא הצליחה לזוז מרוב פחד. "אני לא מתכוון לפגוע בך." הוא אמר כשהוא ראה את מבטה המפוחד.
"אז מדוע אתה מחזיק סכין?" היא שאלה אותו. הוא ידע שהיה משהו בדבריה.
"בשביל להגן על עצמי במקרה שאני אצטרך." הוא אמר.
"מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה.
"אני רוצה שתגידי לי איך את בחיים!" הוא צעק עליה. הוא שנא אותה. הוא חשב שהיא מתה וחיי את חייו באושר עד שגילה שזה לא נכון והיא לא מתה אלא היא בחיים.
"אני לא אגיד לך!" היא צעקה בחזרה והוא התקרב אליה יותר והיא ניסתה לברוח שוב. אבל הוא בגיע אליה ודחף אותה על הרצפה. הוא התכופף אליה והצמיד את סכינו לצווארה. "איך את עדיין בחיים?" הוא שאל אותה. היא לא ענתה וכשהוא התכוון לשאול שוב הוא הרגיש מכה חזקה בראשו וראייתו היטשטשה עד שהוא לא ראה דבר ואיבד את הכרתו.
————–
"הארי," לואי אמר והארי התקרב אליו.
"מה אתה רוצה?" שאל אותו הארי והתכופף אליו.
"משעמם לי," אמר לואי.
"לא אכפת לי." אמר הארי.
"ויש לי השערה בנוגע לזה." אמר לואי.
"בנוגע למה?" שאל הארי.
"בנוגע לקת'רין." אמר לואי והסתכל בעיניו הירוקות של הארי.
"מה ההשערה שלך?" הוא שאל את לואי.
"אוקיי אז לפני שהיא מתה, מישהו בא אליה ואמר לה שאם היא תשרת אותו לנצח היא תחייה." אמר לואי.
"אתה רואה יותר מידי סרטי פנטזיה או איך שלא קוראים לזה." אמר הארי. מה שהוא לא ידע היה שלואי היה קרוב לאמת. ההשערה שלו לא הייתה לגמרי מדויקת אבל היא הייתה כמעט מדויקת.
"טוב אולי אני לא ממש טוב בלהעלות השערות הגיוניות." אמר לואי. "האם אתה רוצה לשחק כדורגל איתי?"
"האם אתה חושב שאני כל כך מטומטם שאני לא יודע שברגע שאני אשחרר אותך אתה תברח?" הארי השיב לו בשאלה.
"אני לא מתכנן לברוח! אין לי סיבה לעשות את זה! אתה תהרוג אם אני רק אנסה לברוח ולא ממש מתחשק לי למות." אמר לואי.
"אני עדיין לא סומך עלייך. אתה בן אדם פזיז, גם אם המוח שלך אומר לך לא לעשות משהו אתה לא תקשיב לו ותעשה את מה שהוא אמר לך לא לעשות." אמר הארי והתיישב לידו. "אם משעמם לך אני מוכן לדבר איתך על משהו."
"על מה?" שאל אותו לואי.
"לא יודע. אולי תספר לי קצת על עצמך?" שאל הארי.
"בסדר, אז אני לואי," התחיל לואי לספר לו על עצמו שוכח את מה שנייל אמר לו לפני כמה ימים על כך שאם הוא אומר להארי את שמו להארי יש את הכוח של השם של לואי ולואי לא ידע עד כמה חזק שמו. "לאמא שלי קוראים ג'והאנה ולאבא שלי קוראים מארק. יש לי שישה אחים. אני תלמיד גרוע. השיעור היחיד שאני אוהב זה שיעור מדעים. אני אוהב לצייר ויש לי כלב חמוד שקוראים לו רקסי."
"רקסי זה השם הכי פחות מקורי לכלב." אמר הארי.
"אבא שלי קרא לו ככה." אמר לואי.
"תגיד, אפשר לראות את הציורים שלך?" הארי שאל. לואי לא ידע למה אבל הוא אמר כן ונתן להארי את המחברת. הוא לא רצה שהארי ייראה אותם משום שהציורים שם פרטיים אבל הוא הרגיש שהארי צריך לראות אותם. "הם יפים," הארי אמר ולואי הסמיק. הוא הרגיש כמו עגבנייה, והוא לא יודע איך עגבניות מרגישות.
"תו…תוד…תודה," הוא גמגם וחייך. בכל רגע שעבר הוא רק הפך ליותר אדום. הארי הסתכל עליו וחייך. "אתה חמוד." הוא אמר.
"גם אתה." אמר לואי ודקר את אחת מגומותיו של הארי. הארי צחק והפך גם הוא לעגבנייה.
"אני לא. אני רוצח. רוצח מטורף. רוצח מטורף מרושע. רוצחים מטורפים מרושעים הם לא חמודים." אמר הארי.
"אתה מיוחד," אמר לואי.
"נכון," אמר הארי. "אני יותר מרושע ומטורף מהשאר." הוא נשמע כאילו הוא לא בטוח אם הוא גאה או לא בעובדה הזו.
"זה לא הייתה הכוונה שלי." אמר לואי ממש בשקט כך שהארי לא שמע אותו. הם לא המשיכו לדבר. הם ישבו ככה בערך 30 דקות ואחר כך הארי הלך לעיסוקים שלו. לואי לקח את המחברת שלו וצייר את הארי ונייל. הם נלחמו עם חרבות. הוא צייר במצב שבו החרב של נייל עפה מידו. רק קצה האצבע של נייל נגע בחרב והארי קירב את החרב שלו את הגרון של נייל. המבט על פניו של נייל היה מפוחד ושל הארי היה מבט של ניצחון. כאילו שהיה ברור לו שהוא ינצח. מסיבה לא ברורה לואי הרגיש כאילו הציור הזה עוד יקרה. הוא לא ידע שהוא צודק.
המשך יבוא…