TDKAU פרק 27

פרק 27.

"בוקר טוב!" קרול נכנסה לחדר שלי. תאמינו לי, אין לי מושג איך היא השיגה מפתח, אבל זה לא הדבר שהכי עניין אותי כרגע.
"בוקר רע.." אמרתי, מניחה כרית על ראשי, רק מנסה לישון. דבר שלא הצלחתי כל כך לעשות כל הלילה הזה.
"קרה משהו?" קרול התיישבה על מיטתי, לוקחת את הכרית מראשי. "זה נראה כאילו לא ישנת בכלל בלילה.."
"לא ישנתי בלילה." אמרתי לה, עצבנית. "ואני נורא עייפה.."
"צריך לנסוע לבית של השופטים! שכחת?" היא אמרה, מנסה להעיר אותי. "קרה משהו אתמול שאני צריכה לדעת עליו?" היא שאלה אותי, גורמת לי לקום מהמיטה, ולהיזכר בכל אירועי אמש.

*פלאשבק, אתמול בערב.*

"אנה, קרה משהו? נורא דאגתי." הארי ענה לשיחה, ואני ניסיתי שלא לבכות. לא בטלפון.
"ניסיתי להתקשר.. לא ענית לי!" הוא אמר, גורם לי להתעצבן.
"הארי, אתה.. אתה נישקת את ג'יין?" שאלתי, בקול חנוק מדמעות. מה שלא רציתי שיקרה, קרה. עכשיו הוא ישמע אותי נשברת ככה בטלפון. פגועה.
"מ..מה?" הוא גמגם, נשמע המום.
"מה ששמעת. אתה וג'יין, אתם.. התנשקתם?" שאלתי אותו, למרות שידעתי שזה נכון. הייתה לי הוכחה.
"איך הגעת לזה?" הוא שאל אותי.
"יש לי את הדרכים שלי." עניתי לו, עצבנית. "נו, קרה או לא קרה?"
"כ..כן.." הוא התוודה, מגמגם. "אבל לא בגלל שאני לא אוהב אותך, בעצם אני בכלל לא יודע איך זה קרה.."
"מתי זה קרה?" שאלתי אותו, מחכה לתשובה.
"באותו הערב שראינו סרט אימה, ואת עלית לישון.." הוא אמר לי.
"ואיך פתאום זה קרה?" שאלתי אותו. "וכמה פעמים זה היה? אני בטוחה שזו לא פעם אחת."
"אני לא יודע איך בדיוק זה קרה, אבל התנשקנו.." הוא ענה לי. " כמה פעמים.." הוא התוודה, יותר מידי בכנות.
"אני יודעת על זה כבר שבועיים, מתי התכוונת לספר לי?" שאלתי אותו, מנגבת את דמעותיי.
"אני לא רציתי שתדעי.. כלומר זה לא שיש ביני לבינה משהו." הוא אמר לי,
"איך אני אדע? הרי התנשקת איתה ולא סיפרת לי.. אולי אתה עכשיו איתה במיטה או משהו?" שאלתי אותו, לא מפחדת בכלל מהתגובה שלו.
"את באמת בטוחה שאני כזה? שאני אבגוד בך?" הוא שאל אותי, נשמע פגוע.
"אני לא בטוחה יותר בכלום.." אמרתי לו, בשיא הכנות. "חוץ מזה שאהבתי אותך, ואתה פגעת בי.. וזאת לא הפעם הראשונה." ניתקתי את הטלפון, לא מפסיקה לבכות..
המשכתי ללכת, קצת יותר מהר לכיוון הבית. היה שקט, חשוך.. כשפתאום, קול מסויים גרם לי להסתובב לאחור.
"למה את בוכה?" שאלתי קול גברי שואל, ואני סובבתי את ראשי, ממשיכה ללכת. "היי, אל תלכי.. בואי אליי."
אני המשכתי ללכת, והגברתי את המהירות. פחדתי ממנו. הוא המשיך ללכת אחריי, במהירות, עד שפתאום אחז בידי וסובב אותי אליו. "איך קוראים לך?" הוא שאל, מצמיד את החזה שלי לשלו.
לא עניתי. שפתיי קפאו פתאום, ולא הצלחתי להוציא מילה אחת מפי. רעדתי מפחד. לא רציתי לדבר איתו. ניסיתי להשתחרר ממנו, בלא הצלחה. ידו הייתה חזקה ושרירית לעומת היד החלשה והקטנה שלי.
הוא התחיל למשוך אותי, ידו הייתה על פי, כנראה כדי שלא אוכל לדבר. התנגדתי. ניסיתי להשתחרר, אולי לנשוך את ידו, ללא הצלחה. הוא היה חזק. ממש חזק. הוא הכניס אותי, משכיב אותי על המושבים ומתחיל להפשיט אותי, מחייך.
"עזוב אותי!" הצלחתי להשחיל מילים מפי, וניסיתי לבעוט בו, בלא הצלחה. הוא התחיל להכות אותי, תוך כדיי שהוא מפשיט אותי, ופתאום.. איבדתי את ההכרה. כלומר, אני חושבת. כי מאז, לא הצלחתי לזכור כלום.