TDKAU פרק 24

פרק 24.

*אחרי שבועיים.*
השבועיים האלו, עברו די מהר. עדין לא סיפרתי להארי שאני יודעת שהוא וג'יין התנשקו.. פשוט לא היה לי כוח לדבר איתו יותר. מאז שחזרתי, הוא התקשר אולי מיליון פעמים. לא העזתי לענות. ידעתי שאם אני אענה לו, אני רק אמשיך לבכות..
הייתי כל הזמן בדירה שלי, רוב הזמן לבד. מידי פעם שלי הייתה מגיעה, מארחת לי חברה. אבל היא ידעה שאני נורא עצובה, והיא צריכה לתת לי קצת זמן לבד. יש הרבה בנות שאם חברה שלהן עצובה, הן הכי נדבקות אליה. הן נקראות חברות אמיתיות. אבל חברה שיודעת שהדבר שאת הכי צריכה כשאת עצובה הוא להיות לבד, נקראת אחות. ושלי, היא כמו אחות בשבילי.
"מה את שרה?" סיימון שאל אותי, כשאני הייתי על הבמה. על הבמה ישבו מסביבי, בחצי עיגול, שאר המתמודדים שהתקבלו לתוכנית.
"אני אשיר את ROAR של קייטי פרי." [התמכרתי לשיר הזה.] אמרתי, בלי לחשוב פעמיים. אני יודעת, הייתי אמורה לשיר את 'בסט סונג אבר'. אבל לא יכולתי. לא יכולתי לשמוע יותר את השיר הזה.. כל פעם שאני שומעת אותו, אם זה ברדיו או בטלוויזיה, או שאולי במחשב, הייתי ישר שומעת את הקול של הארי, ובוכה.

" I used to bite my tongue and hold my breath
Scared to rock the boat and make a mess
So I sat quietly, agreed politely
I guess that I forgot I had a choice
I let you push me past the breaking point
I stood for nothing, so I fell for everything

You held me down, but I got up
Already brushing off the dust
You hear my voice, you hear that sound
Like thunder gonna shake the ground
You held me down, but I got up
Get ready cause I’ve had enough
I see it all, I see it now

I got the eye of the tiger, a fighter, dancing through the fire
Cause I am a champion and you’re gonna hear me ROAR
Louder, louder than a lion
Cause I am a champion and you’re gonna hear me ROAR
Oh oh oh oh oh oh
Oh oh oh oh oh oh
Oh oh oh oh oh oh
You’re gonna hear me roar " התחלתי לשיר, בלי לזייף ובלי לטעות בשום מילה. סיימתי את השיר, מביטה בשופטים שהיו נראים מרוצים, ושומעת את מחיאות הכפיים של שאר המתמודדים.
"תודה, אנה." סיימון אמר, ואני חייכתי אליו והתיישבתי במקום שבו ישבתי קודם, ליד בחור נחמד בשם דין.
"היית מעולה." הוא לחש לי, מסתכל על המתמודדת שנעמדה והתחילה לשיר שיר שלא הכרתי.
"תודה.." אמרתי לו, מחייכת. הוא היה בערך בגיל שלי, הוא היה בלונדיני עם עיניים חומות. היה לו שיער חלק וקצר. הוא היה שונה לגמרי מהארי.
כל השבועיים האלו, מצאתי את עצמי מסתכלת על בנים, וחושבת על הארי. חושבת אם הם נראים כמוהו, אם יש להם את אותו האופי כמו שלו..
היו כמה בנים שכבר הספיקו להתחיל איתי, ואני נרתעתי. כל בן שהיה מוצא חן בעיניי, ישר שללתי רק כי פחדתי להיפגע שוב. נפגעתי מספיק בחיים, ואני חושבת שלהיות רווקה הכי מתאים לי עכשיו. אני לא מוכנה להיפגע שוב, מאף בן.
"את רוצה שנבלה מתישהו ביחד?" דין פלט, ואני ישר מיהרתי לסרב בעדינות.
"אני צריכה לבדוק את זה.." תירצתי, "אני לא חושבת שהחבר שלי יאהב את זה." שיקרתי לו, כי ידעתי שזה מה שיגרום לו לוותר. העובדה הזאת שיש לי, כביכול, חבר, ולא כדאי להתעסק איתו.
"אה, יש לך חבר?" הוא שאל, נשמע מאוכזב.
"כן.." אמרתי לו. לא עברה שניה, וכבר הרגשתי רטט בכיס המכנס שלי. הוצאתי את הטלפון שלי, וראיתי את הארי על הצג.
"זה החבר?" דין שאל אותי, ואני הנדתי ראשי.
"סתם מישהו חופר.." אמרתי, מתעלמת מהשיחה.
שאר הזמן עבר בשקט. לא דיברתי עם דין, או עם כל אחד אחר, ואף אחד לא דיבר איתי. יכולתי כבר להתרגל לזה. הייתי מדברת מידי פעם עם אחרים, אבל רוב הזמן הייתי עם עצמי ועם הבעיות שלי. לא הייתי עונה לטלפונים, לא הייתי נכנסת לפייסבוק כדי לעדכן מה אני עושה כל שניה. רק הייתי עם עצמי, בבועה משלי, שאליה רק שלי יכולה להיכנס.
"מי שאני קוראת את שמו, שיעלה לבמה." אמרה אחת מהנשים שעובדות שם, והתחילה לקרוא מתוך רשימה את שמותם של המתחרים. כשהגיעה לשם שלי, הרגשתי רעד בגופי. קיוויתי שאני אמשיך לשלב הבא.. כל כך רציתי את זה.
עליתי לבמה עם כל שאר המתחרים שקראו את שמותם, וחיכיתי שיאמרו את הבשורה. החיובית, או השלילית.
"כולם טובים. אני חושבת שכולם צריכים לעבור, אבל.." סיימון התחיל לומר, והרגשתי את עצמי מתה כשהוא אמר 'אבל'. למה צריך להיות 'אבל'? זה אומר שאני ממשיכה, או לא?!
"אתם," סיימון אמר, מנסה ליצור מתח. בבקשה, בבקשה שהוא סתם מתלוצץ! שהוא לא באמת נשמע עצוב, ולא באמת כואב ועצוב לומר את זה.
"לצערי, אתם לא עוברים לבתי השופטים."