TDKAU פרק 10 :)

-החלטתי לעשות פרקים יותר ארוכים ויותר מותחים :) מקווה שתאהבו את הפרק הזה! הוא יחסית קצר לעומת שאר הפרקים.. מקווה שלא תשתעממו או תפסיקו לקרוא בגלל האורך, פשוט ככה יוצא לי כשאני מנסה לעשות מותח :) –

פרק 10

"אתה יודע מה קורה מחר?" שאלתי את הארי, כשהוא יצא מהמקלחת. שיערו היה רטוב מעט, וחולצתו נרטבה מהמים, דבר שגרם לחזה השרירי שלו להיות בולט יותר. התיישבת על המיטה, מחכה לתגובתו.
"כן, אבל אני מנסה לא להיזכר בזה." הארי אמר לי, מחייך, והתיישב לידי במיטה.
"אני כל כך אתגעגע אליך.." אמרתי להארי, וחיבקתי אותו חזק חזק. מחר, בשעה 6:00 בבוקר הטיסה שלי יוצאת, ואני אומרת 'להתראות' לבריטניה. לפחות לכל החודשיים האלה..
באמת שאני אתגעגע להארי. הוא היה לצידי כל השבועיים האלה שהיינו ביחד.. הוא עזר לי להתמודד עם העבר שלי, שזה משהו שכל אלה שידעו עליו, בחיים לא יכלו לעזור לי בזה. תמיד הייתי זוכרת את זה, ותמיד הייתי ממשיכה לבכות אם לא הייתי מתקבלת לדגמן משהו כי אני יותר מידי רזה או שמנה.
האמת היא, שאני חושבת לוותר על דוגמנות. אני חושבת ללכת ולנסות להתקבל למקום עבודה אחר.. תמיד רציתי להיות זמרת. כן,זמרת. אולי די הסתרתי את זה, כי לא הייתי בטוחה בקול שלי..
אבל רק בזכותו, אני ממש מאמינה בעצמי. וגם אם אני לא אצליח, אני יודעת שהוא תמיד יאהב את הקול שלי. את הגוף שלי. את המשקל שלי..
קמנו מהספה, וירדנו לראות טלוויזיה. הוא שם תוכנית שהוא ממש התמכר אליה, שלא ממש ידעתי איזו תוכנית זאת, ואני הצטרפתי אליו כדי שלא יהיה לו משעמם. לא כל כך הבנתי מה הולך בסדרה הזאת. היו לי יותר מידי מחשבות שמעסיקות אותי.
אני חושבת לחזור הביתה, לעבוד בעבודה זמנית, ולנסות להתקבל לאקס פקטור או משהו.. הארי ניסה לשכנע אותי ללכת לשם, והוא אמר לי שהקול שלי טוב מספיק בשביל האקס פקטור.והתחלתי באמת להאמין בזה.. הארי כל כך מתוק. הוא פה לצידי ואני יודעת שאפשר לסמוך עליו..
ראינו את הסדרה שלו, והלכנו להכין ארוחת ערב בכיף. החלטנו להכין פיצה, ובזמן שהארי הכין את הבצק, אני גמרתי קופסת זיתים שלמה..
זה הפאק שבי. אני לא הייתי מסוגלת להכניס אוכל לפה שלי בעבר, אבל כשאני רואה קופסת זיתיים, אני לא אוותר על התענוג. התמכרות? לא נראה לי. אני פשוט מתה על הטעם החמוץ של הזיתים בתוך הפה שלי ..
"בתיאבון!" הארי אמר לי, והוציא את המגש מהתנור. חייכתי אליו.
"אני לא בטוחה שזה יהיה טעים עכשיו בלי הזיתים.." אמרתי לו, מנסה להיראות עצובה, והוא התחיל לצחוק.
"זה יהיה טעים בכל מצב, וזה רק בגלל שאת הכנת את זה ביחד איתי." הוא אמר, ושם לי משולש פיצה בצלחת. הוא שם גם בשבילו, והתיישב לידי. התחלתי לאכול במהירות.
"הפיצה הכי טעימה שאכלתי אי פעם." הארי אמר לי, לאחר שנגס כמה ביסים ענקיים מהפיצה שלו. צחקקתי.
אני חושבת שאף פעם לא הכנתי ארוחה רצינית.. סלט נחשב? אולי חביטה? אבל חוץ מזה, כלום. אולי מידי פעם ניסיתי לעשות ניסויים עם כמה סוגים של שוקולד מעורבבים בתוך כוס עם חלב, כדי ליצור את השוקו של ארומה. אבל בזה כמובן נכשלתי, וגם זה קרה כשהייתי ממש קטנה. אולי בגיל 12? כן, אני חושבת.
כשאני והארי סיימנו את האוכל, שמנו את הצלחות בכיור, ואני התעצלתי לעשות כלים. עליתי למעלה במדרגות במטרה להכנס להתקלח, בזמן שהארי צפה בי עולה במדרגות, ולאחר מכן המשיך להדיח כלים.
בחרתי לעצמי בגדים לאחריי המקלחת, והורדתי את בגדיי. נכנסתי למקלחת, המים החמימים זרמו על גופי וההרגשה הייתה נהדרת. תמיד במקלחת הייתי רגועה. הייתי יכולה לנקות את כל המחשבות המלוכלכות מהראש שלי, וליהנות לשם שינוי.
יצאתי מהמקלחת, התלבשתי במהירות, ויצאתי מהחדר, שם ראיתי את הארי מתיישב על קצה המיטה.
"אני כל כך הולך להתגעגע אליך.." הוא אמר לי, והלכתי לכיוונו. הוא נשכב על המיטה, ואני לידו.
"אנחנו נפגש עוד חודשיים.. זה יעבור מהר. אני מבטיחה." אמרתי לו, מנסה לנחם אותו. אני והארי תמיד נהיה ביחד.. וכל פעם כשהייתי צריכה לחזור הביתה לחברים ולחברות, לכל התצוגות והצילומים.. שנינו היינו מרגישים כאילו משהו חסר. אבל הפעם, זה אחר..אני באמת לא רוצה ללכת. אני באמת רוצה להישאר כאן עם הארי.
"לילה טוב.." אמרתי לו, ועצמי את עיניי באיטיות. לא עבר הרבה זמן, ונרדמתי.
אני לא מאמינה שנצטרך להיפרד..

-חודשיים אחריי-

"הארי, איפה אתה? היית אמור להסיע אותי לפניי חצי שעה! תתקשר אליי.." השארתי להארי את ההודעה השמינית שלי היום. איפה הוא? תמיד הוא היה מתייצב בשדה התעופה שעה לפניי, כדי להיות מוכן לראות אותי.
הנחתי את המזוודות שלי בצורה שאוכל לשבת עליהן, והתיישבהתי כשאני נשענת על ידיי. נאנחתי בעצב. יכול להיות שהוא שכח שאני אמורה לבוא היום? לא יכול להיות.. הרי דיברנו אתמול. הוא היה נשמע ממש נרגש! והוא הבטיח לי שאלו יהיו השבועיים הכי כייפים שלי, כי כשאני חוזרת אני מתחילה את מחנה האימונים של האקס פקטור, שאליו נבחנתי יומיים אחריי שחזרתי.
הסתכלתי על הטלפון שלי. עברו כבר 33 דקות.. איפה הוא יכול להיות? לא יכול להיות שהוא שכח. הוא הבטיח לי שהוא לא ישכח אותי..
הבטתי לצדדים. לא היה אף אחד באיזור. התיישבתי באיזור שומם, מאחוריי שדה התעופה העמוס והרועש..
איפה הארי יכול להיות?
כבר לא הייתה לי סבלנות. לקחתי את הטלפון, ופשוט חייגתי.
הזמנתי מונית לשדה התעופה, שתקח אותי לבית של הארי ושם אני אבדוק למה הוא לא בא לקחת אותי. אני לא מאמינה שהוא שכח אותי או משהו.יכול להיות שהוא לא התעורר.. או שקרה משהו. אני לא מאמינה שהארי יעשה לי דבר כזה.
המונית הגיעה תוך 5 דקות, והעברתי לנהג החייכן את הכתובת. שם, במונית, העברתי 10-15 דקות של מרתון השירים שאני אוהבת. התחלתי לזמזם את השירים, די בשקט.
הגענו לבית של הארי. שום דבר לא השתנה.. עדיין הבית הגדול והיפה שבו הייתי מתארחת מידי פעם.
המקום שיכולתי לקרוא לו הבית שלי.
תקתקתי על הדלת, ושמעתי את הארי יורד במדרגות. הארי פתח את הדלת, לבוש בבוקסר בלבד כמו תמיד, ואני הסתכלתי עליו במבט עצבני.
"קרה משהו? למה לא באת?" שאלתי אותו, כשנכנסתי. ופתאום,ראיתי את זה. הבנתי למה הוא לא בא לקחת אותי. וישר עיניי התמלאו בדמעות. אל תבכי, פשוט אל. הוא לא שווה את זה..