Stuck In The Moment פרק 2

~~~כעבור חודש~~~
"אמא יצאתי!” קראתי ויצאתי החוצה
הגעתי לסטודיו והקדמתי. רציתי להיות לבד.
חיברתי את האייפון שלי לרמקול והתחלתי לרקוד. וואו זה כלכך מרגיע.. ומשחרר…
יצאתי מהסטודיו והלכתי לשתות. חזרתי לסטודיו ושמעתי את הנייד שלי מצלצל.
"הלו?” עניתי
"אמבר?” קול נשי שאל
"כן..?”
"אנחנו מבקשים שתגיעי בדחיפות לבית החולים. אמא שלך רוצה לראות אותך" האישה בטלפון אמרה לי מהר והאייפון נפל לי.
"היא בבית חולים? היא בסדר?? מה קרה לה??” שאלתי ומיהרתי לנעול נעליים ורצתי החוצה
"מצבה לא כלכך טוב. היא מבקשת לראות אותך… תגיעי הכי מהר שאת יכולה.” האישה סיכמה את השיחה וניתקה. רצתי מהר לתחת אוטובוס הקרובה ומיהרתי לעלות על הקו שיקח אותי לבית החולים.
התיישבתי במושב פנוי, מביטה החוצה והתחלתי לבכות בלי ששמתי לב.
"הכל בסדר?” הנהג העיף אלי מבט דרך המראה. רק אז שמתי לב שאני היחידה שנשארה באוטובוס
"אממ.. כן.” מיהרתי לנגב את דמעותיי
"אתה מגיע לבית החולים. נכון?” שאלתי אותו כדי להיות בטוחה
"כן.. מה את נוסעת לשם? למה?” הוא שאל
"כלום.. פשוט.. זה כלום.” לא תיכננתי לשתף בזה את הנהג הזה.
"אוקי" הוא אמר וחייך אלי חיוך מעודד
"הגענו" הוא עצר ואמר לאחר כמה דקות
"תודה" אמרתי לו ומיהרתי לצאת מהאוטובוס
"בהצלחה" הוא קרא וסגר את הדלתות.
~~~
עברתי בין הקומות, מזדרונות, מחפשת את החדר שבו אמא שלי אמורה להיות.
היו שם הרבה אלונקות, רופאים שרצים וממהרים מחדר לחדר, ילדים חולים, אנשים פצועים, אנשים מודאגים ובוכים ומשפחות שלמות.
הייתי עסוקה מדי בכל הרעש והבאלגן הזה עד שבטעות נתקלתי באיזה נער
"אני.. כלכך מצטערת" אמרתי וקמתי מהר, לא טורחת להסתכל עליו בכלל
"לא! זו הייתה אשמתי.. מה את מחפשת?” הוא שאל כשהוא הבחין שאני מסתכלת על מספר החדרים
"את חדר.. 77?” אמרתי
"אה! ממש פה… הולכת ישר לוקחת שמאלה והגעת!” הוא חייך
"או. תודה" ניסיתי לחייך אבל לא יכולתי. הייתי לחוצה מדי
רצתי לשם מהר וראיתי שם את אבא שלי ואת דילן.
"היא רוצה לראות אותך..” אבא אמר לי
נכנסתי מהר לחדר וראיתי את אמא שלי על המיטה הלבנה של בית החולים.
"אמבר?” אמא שלי שאלה
"כן.. אני פה.. מה קרה?” שאלתי אותה מהר
"זה לא חשוב עכשיו.” היא אמרה
"מה? אמא!”
"אני רציתי לתת לך את זה.” היא אמרה והורידה מצווארה את השרשרת המיוחדת שהיא קנתה ביום שנולדתי.
"אבל.. את אמרת שתתני לי את זה רק כשאני אתחתן או כשאת-” ליטפתי את השרשרת בידי והבטתי בה.
"אמבר אני אתגעגע אליך… אבל תדעי שאני תמיד אהיה שם איתך" היא אמרה ואני התחלתי לבכות
"לא! אמא!! את לא יכולה!! לא!! עדיין לא!!” התחננתי לפניה והחזקתי את ידה, לא מסכימה לעזוב.
"אמבר אני אוהבת אותך, ואת אבא שלך ואת דילן… תשמרי על השרשרת” היא אמרה שנייה לפני שהמכונה הפסיקה לעבוד והראתה קו ישר.
זהו. זה נגמר.
התחלתי לבכות כלכך חזק שאני בטוחה שכל המחלקה שמעה אותי..
הרופאים נכנסו לחדר ואני התחלתי לצרוח: “אתם הבטחתם עוד חודש!! היה אמור להיות לי עוד חודש איתה!! תעשו משהו!! היא לא יכולה ללכת!!”
"אנחנו מצטערים ילדה. זה נגמר.” אחד הרופאים הניח את ידו עלי וניסה לנחם אותי.
"לא! זה לא יכול להיגמר ככה!!!” המשכתי להתחרפן ולצרוח
אבא שלי נכנס עם דילן וגם בכה.
"בואי אמבר. נחזור הביתה.” הוא אמר וחיבק אותי
זהו? זה נגמר? זה לא יכול להיות!!