Stuck In The Moment פרק 1

קמתי ממש מוקדם.. לא יכולתי לישון כל הלילה… למעשה, שקלתי לקחת את הדברים שלי ולעבור לישון יחד עם אמא שלי. רציתי לבלות איתה כל שנייה וכול דקה שאני אוכל לתת לה..
שיפשפתי את עיניי וירדתי מהמיטה. העפתי למראה וכמעט חטפתי התקף לב.
"יאווו אני נראית נורא..” מלמלתי מעיפה כמה קורים מהעיניים שלי, מתמתחת.
נכנסתי לאמבטיה וסגרתי את הדלת. התקלחתי, צחצחתי שיניים ויצאתי חוצה.
נכנסתי לחדר והלבשתי והתאפרתי http://www.polyvore.com/untitled/set?id=85760117
ירדתי למטה לאכול, ועדיין, אפחד לא התעורר.
בקושי אכלתי.. לא ממש היה לי תאבון.. פיניתי את הצלחת שלי לכיור ושטפתי אותה
ניגבתי את הידיים והעפתי מבט לשעון.
מה?? 9!!! עוד שעה הבצפר שלי מתחיל!!! רצתי למעלה והצצתי בחדרים של ההורים שלי ושל דילן.
הם לא היו שם. ואני הייתי בטוחה שקמתי לפניהם…
הרמתי את התיק שלי שהיה זרוק על הרצפה בחדר שלי וירדתי למטה.
התחלתי ללכת ברגל ושמעתי מוזיקה באוזניות וניסיתי להחזיק את הדמעות..
אסור שאפחד מהבצפר שלי יראה אותי בוכה או נשברת. אסור. פשוט אסור!
כולם חושבים שאני כזו חזקה, לא מפחדת מאפחד, וביצ'ית.
אני כן חלק מהדברים האלו אבל לפעמים.. אני נשברת.. כמו עכשיו..
נכנסתי לבצפר וכרגיל, עדר של "מעריצים" קפץ עלי.
לא הייתי במצב רוח בכלל. התחשק לי לראות רק את חברות שלי.
"פנו! אני מחפשת את קת'רין!” צעקתי והמעברים נחצו לשניים כמו ים סוף (דיי הייתי חייבת חוחוחו)
"אני פה" היא נופפה והלכנו אחת לשנייה כאילו אנחנו על מסלול דוגמניות בפריז.
"אני אוהבת את זה שכולם מסתכלים ושאנחנו שולטות" היא צחקה ואני סימנתי לה עם הראש שגם אני.
"הכי כיף לשלוט פה. זו הממלכה שלנו" סיכמתי וצחקתי למרות שמבפנים הייתי שבורה ורציתי לבכות.
"אמא שלי עצבנה אותי" דנה חתכה אותנו וחלפה מהר והצטרפה לשורה שלנו
"מה היא עשתה הפעם?” קת'רין שאלה אותה
"למה היא חייבת להתווכח על כל דבר??? נמאס לי ממנה כבר!!”
"דנה תסתמי אוקי!?!?” לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצרוח עליה
קת'רין ודנה נראו מופתעות וכל מי שהיה במזדרון נעץ בי מבטים אבל לא היה לי אכפת.
"מה ישלה..?” דנה שאלה את קת'רין בזמן שאני הלכתי מהר לכיוון החצר.
רציתי לעצור את הדמעות אבל לא יכולתי. אבל הייתי יותר עצבנית. אז למזלי לא בכיתי. התיישבתי על ספסל, ופתאום דנה וקת'רין הופיעו
"היי! חיפשנו אותך! מה קרה?” קת'רין ודנה התיישבו לידי
"קת'רין, דנה… אממ..” הסתכלתי עליהן
"מה קרה? את מלחיצה אותנו.” דנה אמרה
"לאמא שלי נשארו חודשיים לחיות" אמרתי מהר והתחלתי לבכות
"מה?” קת'רין לא האמינה לי
"לא נכון. אינמצב. זה לא יכול להיות" גם דנה לא האמינה.
"אבל זה כן! אתן לא מאמינות לי? אתן חושבות שהייתי ממציאה את זה??” התעצבנתי עליהן ועל עצמי על זה שאני בוכה בחצר. למזלי לא היו הרבה תלמידים שם אבל עדיין, היו שם כמה ילדים שהסתכלו.
"אנחנו מאמינות אבל..”
"לא מעכלות" קת'רין השלימה את דנה.
"אם אתן לא מאמינות תחשבו מה שאני מרגישה…” אמרתי בשקט.
הייתה שתיקה של כמה דקות עד שקת'רין דיברה
"אנחנו נהיה לצידך בכל דבר" היא חיבקה אותי
"טנקיו" אמרתי לה והחזרתי לה חיבוק
"עוד כמה דקות יש צלצול.. בואו ניכנס ונבריז שעה שישית שביעית?” דנה שאלה מנסה לעודד אותי
"בטח" חייכתי חיוך עקום ונכנסנו עם ידיים משולבות חזרה לכיתה.
~~~
"בייי" דנה וקתרין נופפו לי שהן יצאו מהאוטובוס
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא אלי?” קת'רין התקשרה לנייד שלי שנייה אחרי שנפרדנו
"כן. קת'רין. אני בטוחה" צחקתי לוחצת את כפתור ה-'עצור' של התחנה הבאה, שאני יורדת אליה.
"אוקי. אז נדבר" היא אמרה
"כן" סיכמתי וניתקנו, ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת ברגל הביתה.