Stuck In The Moment פרק 9-ארוך-

נכנסתי מהר לחדר שלי וראיתי שם את דילן
"מה אתה עושה קרצייה?! תצא עכשיו!!!” התעצבנתי עליו
"הארי שלח אותי. הוא רוצה לתת לך את זה" הוא הגיש לי מכתב
"יופי. צא" חטפתי מידו את המכתב ודילן התקדם לכיוון היציאה.
כשהוא הגיע לפתח הדלת שלי הוא נעצר והסתובב אלי.
"אני יודע שאת אוהבת את הארי. אל תדאגי. אני לא אגלה" הוא צחק עלי
"אתה אידיוט שזה משהו, ואתה יודע מה?”
"מה?”
"אתה כלכך הולך למות עכשיו! תראה!” צעקתי עליו והתחלתי לרדוף אחרי בכל הבית
אבל הוא היה מהיר יותר…. הגברתי את מהירותי ובטעות התנגשתי בהארי כשהוא יצא מהחדר שלו.
שנינו נפלנו ואני לא הפסקתי לקלל, והארי צחק עלי.
"מה אתה צוחק דביל?! הכל בגללך!!”
"מה בגללי?” הוא חייך ועזר לי לקום
"מה היה בכלל במכתב הדפוק ששלחת את דילן למסור לי?!"
"אני? שלחתי? דילן? מכתב? לך?”
"שניכם מטומטמים!!” צרחתי בייאוש וחזרתי בחזרה לחדר שלי
~נקודת מבט של הארי~
לא הבנתי מה היא רוצה ממני. מה ישלה? הלכתי לחדר של דילן. הוא שכב על המיטה שלו מתנשף.
"אוקי. מה עשית לה ואיך הצלחת לעשות את זה כלכך טוב?” נשענתי על השקוף של הדלת שלו וצחקתי
"זה כיף לשגע את אמבר. אתה חייב לנסות" הוא אמר לי
"תלמד אותי?” שאלתי אותו צוחק ונכנסתי לחדר שלו, תופס כיסא ומתיישב.
"אוקי זה נורא קל" הוא צחק והתחיל להסביר לי…
~נקודת מבט אמבר~
'או יופי. הארי בחדר של דילן, בטח צוחקים עלי ורוקמים מזימות. שונאת אותם!! לא מספיק אח אחד נדפקתי עם עוד אחד?!' חשבתי לעצמי בזמן שהתלבשתי לכבוד האודישן שלי.
אני בכלל בשוק מזה שנזכרתי בזה.. היום העלה לי כמה זכרונות…
אז נזכרתי באותה אישה שהמליצה לי להצטרף ללהקת ריקוד, וחשבתי לעצמי: 'מה ישלי להפסיד? הרי אני אוהבת לרקוד!' לקחתי את האייפון שלי ויצאתי החוצה.
הלכתי במשך כמה דקות עד שהגעתי לסטודיו ונכנסתי לחדר שהיו בו האודישנים.
ראיתי שולחן ארוך ומאחוריו 4 שופטות
נכנסתי בחשש, עצמתי עיניים ולחשתי לעצמי: 'את מסוגלת' הפעלתי את השירים ופשוט רקדתי.
ראיתי שהן מתפעלות. האמת? אינלי מושג אפילו למה. אני אוהבת לרקוד, זה משהו בפנים.
כנראה.. אממ.. אני לא יודעת.. כישרון מולד? סיימתי לרקוד וחיכיתי לתשובה שלהן.
"בעיקרון אנחנו מודיעות אחרי כמה ימים אם התקבלת או לא אבל זה היה פשוט-” אמרה בלונדינית אחת
"וואו!” חברה ברונטית שלה התפרצה לדבריה
"לגמרי וואו" הבלונדינית הסכימה איתה
"וואו? זה היה מדהים! את בפנים!” עוד אחת התלהבה
"אני מסכימה איתן.” השופטת הרביעית צחקה
"אם להיות כנה, אני לא יודעת למה כולכן מתלהבות מהריקוד שלי… אני-”
"את רקדת לפחות 10 שנים אני מתערבת" אחת הברונטיות אמרה. לפי התג על החולצה שלה קוראים לה: מיילי
"טוב כן אמא שלי הייתה מורה פה בסטודיו-”
"אמא שלך?!” הבלונדינית קפצה ואני הבנתי שלה קוראים סטייסי? אני חושבת..
"כן אמא שלי..”
"ורגע היא לא עובדת פה יותר? למה?” אחת ג'ינג'ית שאלה ולה קוראים אממ… ניקול?
"לא.. אממ… היא נפטרה" אמרתי ושוב, ניסיתי להרגיע את הקול שלי שרעד
"אנחנו כלכך מצטערות בשבילך…” הבלונדינית אמרה בשם כולן והן שלחו לי חיוך מעודד
"זה בסדר. אני לא צריכה רחמים.” אמרתי קצת בעצבים
"אז רגע.. אמא שלך היא אלן נייט?!” הנערה הרביעית עם השיער השחור קפצה פתאום. ואני חושבת שלה קראו צ'לסי..? וואו! אני פשוט חייבת משקפיים!
"אממ כן.. למה? אתם מכירות אותה?” שאלתי אותה ובלב תיקנתי את עצמי: 'הכרתן'
"פחחח מכירות?! היא הייתה כמו אמא שנייה שלנו!” מיילי אמרה
"באמת?? אז איך לא ידעתן שהיא נפטרה הא?!”
"לא אמרו לנו כלום. פשוט אמרו לנו שהיא לא תלמד אותנו יותר. מעבר לזה לא הסכימו לספר” ניקול אמרה
"אבל לא חשבנו שהיא נפטרה..” סטייסי הייתי עם דמעות בעיניים
"למה את בוכה? אני לא בוכה ואני הבת שלה" גיחכתי בעצב
"היא אפעם לא סיפרה לך עלינו מה?” צ'לסי חייכה בעצב וחיבקה את סטייסי שהתחילה לבכות
"מה קורה פה?” התחלתי לחשוד
"זה לא חשוב עכשיו.. אולי יום תדעי. אבל מה שחשוב עכשיו זה שהתקבלת!” ניקול ניסתה להעביר נושא
"וואו! תודה!” חייכתי אבל הייתי ממש ממש סקרנית מי אלו.
"החזרות כל השבוע בערבים. אנחנו כבר נסמס לך את הפרטים, ובעוד כמה זמן נודיע לך הודעה חשובה"
מיילי סיכמה וחייכה אלי
"אוקי וטנקיו!” חייכתי אליהן ויצאתי מהר החוצה.
דילגתי כל הדרך הביתה. הייתי מאושרת. אני לא יודעת אפילו למה…
נכנסתי הביתה, זרקתי את המפתחות על השולחן שבפינת האוכל, ושיחררתי אנחת אושר.
"מישהי פה מאושרת" הארי צחק ודילן עמד לידו
"כן אתה-”
"מישהו סופסוף הזמין אותך לדייט?” דילן ירד עלי, הארי צחק והם התחילו להחליף כיפים בינהם
גלגלתי עיניים ועליתי לחדר שלי. אני לא אתן לשומדבר ולאפחד להרוס לי את הרגע הזה.
שני המטומטמים עמדו מחוץ לדלת של החדר שלי ודיברו בינהם.
"היא לא התעצבנה.” הארי היה מופתע
"היא לא קיללה או הרביצה לי" דילן היה המום
"נראלך שמישהו באמת הזמין אותה לדייט?” הארי לחש לדילן
"אולי שניים…” שמעתי שדילן חושב
"אולי-”
"אני שומעת אתכם!!!” צרחתי עליהם
"נראלי שכדאי לברוח" הארי אמר לדילן
"אני איתך" דילן הסכים איתו והם עפו משם.
מצחיק אותי שהם חושבים שבגלל זה אני מאושרת. אני בשוק מזה שהם לא באמת יודעים כמה אני פופולארית. ואני והארי לומדים ביחד בתיכון!!! איך האידיוט לא שם לב לזה עדיין?!
אולי הוא מכחיש… כי אינמצב שהוא-
"את מוכנה להפסיק לחשוב כלכך חזק?” שמעתי את הקול של הארי
"אתה מוכן לעוף מפה?” שאלתי אותו ברוגע והתיישבתי על המיטה שלי בישיבה מזרחית
"את מוכנה לספר לי מה הפך אותך לכלכך מאושרת?” הארי צחק ונשען על הקיר שבחדר שלי
"אתה ודילן כבר עליתם על זה. 2 בנים הציעו לי לצאת איתם.” גיחכתי
"את מוכנה לספר לי כבר?” הארי שאל אותי צוחק והתיישב לידי
"אתה יודע שאתה אידיוט ואתה צבוע ואתה קרצייה?” ניסיתי לדבר הכי ברוגע שיכולתי
"למה?” הוא צחק
"כי אתה כל שנייה עובר צד. תחליט: להתעלל בי יחד עם דילן או להיות איתי בשלום. ואתה אידיוט כי.. אתה אידיוט, וקרצייה כי.. אתה קרצייה.” חייכתי
"אני עדיין לא סגור על זה, וכן וכן" הוא צחק
"יופי. עכשיו אתה מוכן לצאת לי מהחדר?”
"למה? צריכה להתכונן לדייט שלך?” הוא אמר בלגלוג
"כן" השבתי לו ברוגע מזוייף
"אז רגע באמת ישלך דייט? בגלל זה את כלכך מאושרת??” הוא צחק עלי
"אהה" השבתי לו ברוגע
"את מוכנה לספר לי כבר את האמת?!” הארי איבד את סבלנותו
"זו האמת!” ניסיתי להתאפק לא לצחוק.
מצידי שימשיך להתעלל בי ולרדת עלי כמה שהוא רק רוצה. אני בחיים, אבל בחיים לא אהיה מי שאני לידו.
אני בחיים לא אראה לו מה אני מרגישה. הוא חושב שאני רגועה ונינוחה אבל הוא לא יודע שאני כלכך מתאפקת לא להתפרץ עליו.
"שקרנית" הוא נראה בטוח בעצמו ונשכב על המיטה שלי, והסתכל על התקרה.
"טוב. מה שתגיד.” אמרתי וקמתי מהמיטה והפעלתי שירים מהמחשב.
התחלתי לרקוד והארי הסתכל עלי. ניסיתי להתעלם מהמבטים שלו אבל הם צרבו מדי.
"אתה מוכן לעוף מפה כבר? אני מנסה להתאמן.”
"וואו. את רוקדת ממש-”
"כןכן. עכשיו צא" ניסיתי למשוך אותו ולהקים אותו מהמיטה שלי
"לא.” הוא התעקש
"נו קום כבר!!!” התעצבנתי עליו
"לא"
"עכשיו"
"לא!”
"הארי!” משכתי אותו יותר חזק אבל הוא משך אותי חזרה ואני איבדתי שיווי משקל ונפלתי עליו.
היינו יותר מדי צמודים. יותר מדי. רק אז יכולתי לראות את הפנים היפו-
'מה?!' צרחתי בליבי רק אז הבחנתי בעיניים הירוקות המדהימו- 'מה?!?!' צרחתי שוב
על מי אני פאקינג עובדת? הרי, ישלו עיניים מדהימות שיכולות להמיס גלידה, התלתלים שלו כלכך רכים, והשפתיים שלו… כלכך..
"זה לא בסדר" אמרתי ומיהרתי לקום ממנו והוא התיישב.
"אני לא יודע מה עובר עלי..” הוא מלמל ובחש בתלתליו.
"אתה יכול פשוט לצאת?” שאלתי אותו והקול שלי רעד
הוא לא ענה והוא פשוט יצא.
"לעזאזל עם הילד הזה" מלמלתי