Story of My Life (עונה 3) פרק 14

~~~ כעבור כמה ימים ~~~
דארסי הייתה כמה ימים אצלי וכמה ימים אצל הארי. כמו הורים גרושים. או שזה מה שאנחנו..? לא. לא התחתנו בכלל. זאת אומרת-
ליבי הפסיק לנשום כשחייגתי את המספר של הארי שוב
"הלו?” שמעתי את קולו. הוא נשמע עייף. כאילו הוא לא ישן במשך שבועות..
"הארי!!” קראתי בחיוך
"מה את רוצה?” הוא שאל והחיוך נמחק מפני
"אני רוצה לדבר איתך" התאפקתי לא לבכות והתפללתי שהוא לא שם לב לקול הרועד שלי
"על מה? אין לנו על מה" הוא אמר וליבי קרס
"יש לנו…”
"טוב תראי אני אסכם את השיחה הזו ככה: אני בן 22 אוקי? אני לא יכול להתחייב למישהי שלא יכולה להתחייב אלי"
"זה לא שאני לא יכולה להתחייב אליך זה פשוט-”
"אה כן? אז מה הבעיה?” הוא קטע אותי ואני לקחתי נשימה עמוקה
"אני בגדתי בך.”
שתיקה השתררה ומיד אחר כך הוא ניתק.
ניתקתי מיד אחריו ודמעות חדשות מצאו מקומן על הפנים שלי.
נשכבתי בחזרה על המיטה שלי, יודעת שעוד לילה אני אעבור לבד.
אנחנו כבר מבוגרים. זה חייב להיפסק.
מחר אני אנסה שוב.
~~~ וכל יום היה ה"מחר" הזה… ~~~ :(
״הארי..״ לחשתי למענה הקולי
כבר שבוע שהוא לא ענה לי
״אני מתגעגעת אליך״ הייתי על סף בכי
״אני.. צריכה לדבר איתך..״ כמה דמעות זלגו על לחיי ואני עצמתי עיניים
״בבקשה תענה לי..״ קולי היה חנוק מדמעות
ניתקתי ונשכבתי על המיטה שלי
מה עשיתי??
~~~
״הארי..״ הקשבתי לאותה ההודעה שקרעה את ליבי שוב ושוב..
אני לא יכול לחזור אליה!! יש לי טיפה כבוד עצמי.
אבל.. אני מתגעגע אליה. אני צריך אותה כאן לידי..
לא!!! אוח לעאזל.
״תפגשי אותי בעוד חצי שעה במקום שבו הכל התחיל״ סימסתי לה במהירות לפני שאני אתחרט
כיביתי את האייפון שלי וניגשתי להתלבש
~~~
חניתי רחוק יותר מתחנת האוטובוס.
רציתי ללכת כמה דקות ברגל ולסדר את המחשבות שלי.
הבחנתי בה מרחוק. היא ישבה על המדרכה, איפה שפעם הייתה התחנה ועכשיו סתם עוד מקום נטוש, עם הראש מורכן למטה.
היא נראתה כלכך קטנה…
התקרבתי במהירות אליה וברגע שהיא הבחינה בי היא נעמדה
״הארי״ היא אמרה בשקט
״אני..״ הבטתי בה ושכחתי את כל הנאום שהיה מוכן כבר בראשי
״אני כבר לא יכול את יודעת?״ נאנחתי עמוקות והיא השפילה את מבטה
״לא!! לא!! תפסיקי לעשות את זה. תסתכלי עלי כשאני מדבר איתך״ השתדלתי לא להתחרפן והיא הרימה את מבטה אלי ויכולתי לראות שהיא טיפה מפוחדת.
״אני אוהב אותך ואת בכל פעם שוברת אותי מחדש.. את עד כדי כך שונאת
אותי…?״ גיחכתי בעצב
״לא!! לא!!״ היא מיהרה לומר
״אני..פשוט התחרפנתי אוקי?״ היא נשמה עמוק וחזרה להביט בי
״אתה.. הצעת לי נישואים, וזה היה מוקדם מדי בהתחשב לריב שלנו ו.. אני לא יודעת…״ ראיתי על פניה שהיא מתאפקת לא לבכות
״אתה בדיוק היית עם קנדל ו..״ היא כבר לא הצליחה להחזיק את הדמעות בפנים והיא התחילה לבכות
״בבקשה תסלח לי. אני אוהבת אותך הארי. אני רוצה להיות שלך. אני רוצה שתאהב אותי. אני רוצה שנהיה ביחד לתמיד..״ היא התייפחה בקול ופתאום החלו לטפטף טיפות
פאק. גשם. יופי. אחרי כמה דקות הגשם הקל נפסק.
״אני..״ היא השאירה אותי חסר מילים
״אז.. למה לא אמרת לי לא?״ היא יודעת מזה לפגוע ככה לגבר באגו?
״אתה פגעת בי!!״
"ואת לא?! מה לעזאזל עשית איתו? עוד ילד? אולי את גם רוצה לספר לי שאת בהיריון ממנו…?”
"לא הארי! אני לא!! רק התנשקנו!! לא קרה כלום יותר מזה…”
"מי זה בכלל!?”
"סתם.. זה לא משנה.”
"טוב, אני סיימתי עם השיחה הזו.” התייאשתי
"לא!! אני תלך!!” היא תפסה בידי
"אני צריך לחשוב.”
"לא הארי.. אל תעזוב אותי.. לא שוב.. בבקשה" היא התחננה
"תפסיקי לבכות" ניסיתי להחזיק את קולי מבלי שהוא ירעד
"רק אם תישאר איתי. אני זקוקה לך..” נשכתי את שפתי בחוזקה והבטתי בה.
אני רק אלווה אותה הביתה. לא יקרה כלום.
"אוקי.” נאנחתי והתחמקתי מהחיבוק שלה
"אני יכולה לנסוע איתך..? הגעתי עם מונית" היא הסמיקה
"כ..כן"
הגשם התחיל לטפטף מחדש והתחלנו לרוץ לכיוון האוטו
עד שהגענו לאוטו שלי, היינו כלכך רטובים. למה תמיד שאנחנו כלכך קרובים להשלים יורד גשם?
הבגדים הרטובים נצמדו לעורה והדגישו כל פרט בגוף שלה.
היה לי צורך עז לפשוט את החולצה שלה ממנה ולזיין אותה הכי חזק שאני יכול בתוך האוטו.
להחזיר לה בדרך שאני הכי טוב בה. לגרום לה לצרוח את שמי, לגרום לה להתייסר יותר ממה שכבר היא מיוסרת. עד כמה שרציתי לעשות את זה, לא יכולתי. לא בגלל שרבנו. בגלל שמשהו מבפנים לא נתן לי.
"תכנסי" פלטתי אנחה
היא פתחה את הדלת והחליקה פנימה למושב שליד הנהג.
סגרתי את הדלת אחריה ונכנסתי לאוטו. התחלתי לנסוע בשקט ומדי פעם הבטתי בה.
בכל פעם שמבטינו הצטלבו היא הסמיקה והתעסקה עם האצבעות שלה
״הגענו״ אמרתי בשקט וחניתי
״אתה לא יורד איתי?״ הא שאלה והביטה בי במבט מתחנן
״אני..״ הפה שלי התייבש
תגיד לא!! קול בראשי צעק אבל פחדתי להשאיר אותה לבד. היא נראתה כלכך מדוכאת ועצובה…
״אני.. אבוא. עד שתרדמי״ נשכתי את שפתי ויצאתי מהאוטו
הגענו לכניסה של הבית שלה והיא פתחה את הדלת ואני נכנסתי אחריה.
"אממ.. אתה רוצה משהו לשתות…?” היא אמרה נבוכה טיפה
"לא" מלמלתי בכניסה לבית שלה עמדה תמונה שלי ושלה מלפני כמה חודשים.
"אני…” היא ניסתה למצוא משהו לומר כשהיא ראתה שאני בוהה בתמונה שלנו
“בואי נעלה למעלה” הכנסתי את ידי לכיסים. למה אני מרגיש כלכך לא בנוח…?
היא התחילה לעלות למעלה, במעלה המדרגות ואני עליתי אחריה.
היא נשכבה על המיטה ואני התיישבתי לצידה.
“תשכב לידי..?” היא שאלה
“לא” עניתי לה וניסיתי להרגע
היא הסתובבה לצד השני, מפנה את גבי אלי, וכיסתה את עצמה עד לראשה עם השמיכה כדי שאני לא אראה אותה בוכה.
נאנחתי בשקט. הרמתי את ידי כדי ללטף את גבה אני מיד הורדתי אותה.
“בבקשה תפסיקי לבכות…” עד כמה שכעסתי לא הייתי מסוגל לשמוע אותה בוכה
“אני לא בוכה..” היא משכה באפה
“זה שאני כועס עליך לא אומר שהפסקתי להכיר אותך" אמרתי והיא נאנחה והסתובבה בחזרה אלי
“יותר יפה לך חיוך" ניסיתי לגרום לחיוך להופיע
“כמה חבל שהוא נעלם" היא מלמלה בשקט
“הוא עוד יחזור" מה אני עושה לעזאזל? אני כועס עליה או ש.. למה היא גורמת לי להתנהג ככה שאני לידה? היא בגדה בי. אני לא אמור לדבר אליה ככה. אני אמור לגרום לה לבכות ולהטיח בה אשמות. לא להעלים את הדמעות ולנסות לגרום לה לחייך מחדש…
“אני אוהבת אותך" היא אמרה גורמת לי להפסיק לחשוב
"לא. לא. אני לא אוהבת אותי. פשוט תפסיקי להגיד את זה בסדר?” קמתי מהמיטה והתרחקתי ממנה טיפה
"אבל אני-”
"לא. את לא אוהבת אותי.”
"אבל.. למה אתה חושב ככה?” הבחנתי בעוד דמעות בזווית עיניה
"כי לא הורסים אנשים שאוהבים…”
"הרסתי אותך? אני הרסתי אותך?” היא התיישבה במיטה שלה
"אממ.. כן. כן!!” צעקתי עליה
"אתה בגדת בי עם קנדל. אני לא יודעת מה עוד עשית איתה, ושיקרת לי!!” גם היא הרימה את קולה. אז עכשיו את לא כזו מסכנה הא?
"את סירבת להצעת הנישואים שלי ואת- יודעת מה? זו הייתה טעות לחזור לפה, ובכלל לתת לך הזדמנות. איך שהכל נהרס בתוך שתי דקות… למה זה תמיד חייב להיות כלכך קשה איתך?” לקחתי נשימה עמוקה
"הארי בבקשה" גם היא לקחה נשימה עמוקה
"אני הולך" הרמתי ידיים וסובבתי את גבי אליה
"לא!!” היא צעקה ותפסה בידי
"מה?” הסתובבתי בחזרה אליה
"הבטחת לי שתישאר איתי עד שאני אירדם..”
נאנחתי וחזרתי אליה. היא נשכבה על המיטה ואני נשכבתי על המיטה לידי, אבל לא קרוב מדי.
היא עצמה את עיניה ואני הבטתי בה. החזה שלה עולה ויורד לאט, והשיער שלה מפוזר על כל הכרית…
"Only half a blue sky
Kinda there- but not quite
I'm walking ’round with just one shoe
I'm half a heart without you
I'm half a man- at best
With half an arrow in my chest
’cause I miss everything we do
I'm half a heart without you…” שרתי לה בלחש
בכנות? הייתי בטוח שהיא כבר נרדמה. אבל היא לא. היא פקחה את העיניים שלה והביטה בי.
“KISS ME…?” היא לחשה. נשכתי את שפתי כשבהיתי בשלה, לא יודע מה לעשות. איך היא מצליחה לנצח בכל פעם מחדש?
היא לא חיכתה לתשובה, לא שהתשובה שלי הייתה מזיזה לה משהו, היא נשכבה מעלי ונישקה בעדינות את שפתיי. רק אז הבנתי שזה לא היה רעיון טוב לשכב רחוק ממנה, בקצה של המיטה.
ככל שהיא העמיקה את הנשיקות התקרבנו יותר ויותר לקצה של המיטה. לא יכולתי להפסיק אותה, וגם לא רציתי, אז החלטתי לזרום איתה. פתאום נפלנו שנינו מהמיטה- נפלנו -,- רק אני נפלתי. היא הייתה מעלי.
גנחתי בחוזקה מכאב והיא התחילה לצחוק
"זה לא מצחיק..” נאנקתי היא קמה ממני ועזרה לי לקום
"תוריד את החולצה, אני אעזור לך" היא גיחכה
"חכה פה, אני אלך להביא קרח" היא השאירה אותי בחדר
לא. אני לא צריך קרח. אני צריך אותך.
זייפתי אליה חיוך והיא יצאה בריצה מהחדר. פשטתי את החולצה וזרקתי אותה על המיטה, ובדרך חלצתי נעליים. היא חזרה לחדר עם קרח עטוף במגבת, וציוותה עלי לשכב.
נשכבתי על המיטה שלה והיא התיישבה על גבי התחתון, רגליה מצדי מותניי.
"אם זה כואב לך אני אפסיק. תגיד לי מתי אוקי?” היא אמרה לי ואני סימנתי לה עם האגודל שלי שהכל בסדר.
היא הניחה בעדינות את המגבת הקרה על גבי ואני התקפלתי מהקור. היא שמה לב לזה, אז היא הורידה את המגבת מגבי ונשפה על הנקודה שהיא הניחה עליה את המגבת. היא נישקה את המקום הקר, והניחה את המגבת בחזרה.
"זה אדום..” היא מלמלה
"הזקפה שלי הרבה יותר כואבת לי ברגע זה. אולי תטפלי בזה..?” הרמתי את מבטי אליה והיא הסמיקה
"לא עכשיו" היא החזירה את מבטה לגבי. הנחתי בחזרה את ראשי על הכרית, מנסה להתאפק לא לזיין אותה כאן ועכשיו.
"אל תחשוב על זה אפילו" היא אמרה, מפריעה לי לחשוב עלי ועליה-
"אני רצינית" היא הוסיפה
"את רוצה את זה"
"לא עכשיו!” היא נשמעה מודאגת
"זה נראה עד כדי כך נורא?” סובבתי את ראשי אליה
"זה כואב לך?” היא שאלה אותי בחזרה
"אממ.. לא..” זה כאב אבל לא כמו בהתחלה.
היא ירדה מגבי, והניחה את המגבת עם הקרח על השידה שליד המיטה שלה.
היא עלתה בחזרה על המיטה ונשכבה לידי
"תחממי אותי" ביקשתי
"מה זאת אומרת?” היא צחקה
"תחבקי אותי קרוב אליך. הקפאת לי את הגב" לא התכוונתי רצינות לחלק האחרון אבל היא בכל זאת נלחצה
"אני כלכך מצטערת אני-”
"רק צחקתי!!” נבהלתי מהתגובה שלה
"אה. אוי.”
כרכתי את רגלי סביב מותניה ונצמדתי אליה כמה שיכולתי. אני כלכך נואש למגע שלה..
היא חיבקה אותי בחוזקה, ואמצה אותי כמה שיותר קרוב לליבה בהזדקקות. אני לא הנואש היחידי פה.
"אני מכאיבה לך…?” היא שאלה בשקט והרימה את ראשה אלי
"לא.. אני רוצה אותך"
"אבל אני לא רוצה להכאיב לך-”
"את תכאיבי לי הרבה יותר אם תכאיבי לי. עכשיו תחבקי אותי הכי חזק שאת יכולה ותשתקי" אמרתי והיא צחקה
"זה לא היה הגיוני בכלל" היא חייכה אלי
"את לא תגידי לי מה הגיוני ומה לא" הוצאתי לה לשון
היא צחקה ושתקנו
נהיה שקט בחדר, והנשימות שלה הואטו.
היא נרדמה. לא כלכך ידעתי מה לעשות.. אמרתי לה שאני אלך אחרי שהיא תרדם.
ואנחנו לא יכולים לסיים ריב ככה.. אנחנו חייבים לשבת ולדבר בהיגיון.
בדיוק שבאתי להשתחרר מתנוחת הכפיות ההפוכה שלנו, היא תפסה בי חזק יותר
״אני עדיין לא נרדמתי..״ היא מלמלה בעיניים עצומות
״מ.. מה..?״
״לא נרדמתי עדיין..״ קולה רעד
היא לא מצליחה לישון כי היא חושבת שברגע שהיא תרדם אני אעזוב אותה..
״תשני..״
״לא.. אם אני לא ארדם, אתה לא תעזוב אותי. אני לא רוצה שתעזוב אותי.״ היא הביטה וליבי נהרס ברגע ששמעתי את המילים האלו
״אני לא אעזוב אותך..״ לחשתי לה
״אתה מבטיח לי?״ הרגשתי את ידה רועדת
״אני נשבע לך״ עניתי לה ורק אז היא עצמה מחדש את עיניה
עכשיו היא באמת נרדמה. גם אני עצמתי את עיני לא לפני שנשקתי לה על ידה שוב, והרגשתי את הצמרמורות בגופה.
״לילה טוב בייב..״ לחשתי לה וחיבקתי אותה חזק יותר