stole my heart 23

ספיישל יום שישי ה-13
קמתי בבוקר לא בכיתי יותר, נגמרו לי הדמעות, הלכתי לצחצח שיניים ולאחר נכנסתי למקלחת כשיצאתי קפאתי מקור סופה שלג מתחוללת בחוץ אמנם בבית חם ונעים אך עדיין הרגשתי צמרמורת למרגש האוויר על גופי הרטוב, לבשתי מכנס טיטול שחור וחולצת בטן בצבע תכלת עדין עם כיתוב שמתי עליי גאקט שחור של אדידס ונעלתי את האולסטאר התכלת שלי, לקחתי את האייפון שלי עם אוזניות וירדתי, כולם כבר היו ערים כולל לורן שישבה שם איתם "היי לורן אכלת?" שאלתי בלחישה "לא… אני לא רוצה לאכול" אמרה לי עסוקבפה בטלוויזיה, "טוב אני יוצאת" אמרתי בשקט "וואו וואו לאן את חושבת שאת יוצאת?!" שאל הארי "לריצת בוקר" עניתי "חכי רגע אני יחבוש לך תחתכים" וא ני חיכיתי לאחר דקה היא חזרה עם תחבושות ופולידין התיישבנו ליד שאר הבנים בסלון, היא מרחה לי פולידין ואני נענקתי מכאבים "דקה ואני מסיימת" אמרה בניסיון להרגיע אותי, היא ליפפה את התחבושת על פרק כף ידי וזהו הסבל נגמר! " זהו את משוחררת" אמרה מחויכת מיצמה על שהצליחה לחבוש את ידי "נסי לא לפתוח את שפתייך כדי שהחתכים לא יפתחו (אם אתן זוכרות שבריטני מהסטודיו שלה לתיאטרון סגרה את הלוקר על שפתייה ואז נהיה לה חתכים ופצעים אז לזה היא מתכוונת)" אמרה נוי בדאגה "ואל תחזרי מאוחר" הוסיף זאיין "טוב אמא" אמרתי והוא רק צחק, פתחתי את דלת ביתי ומייד הקור של לוס אנג'לס היכה את גופי
#לאחר שעה וחצי#
התקדמתי לעבר הכביש שפתאום בן אדם נפל מהגשר על הכביש ואני רק צווחתי הוא התאבד(?) התקדמתי לכיוונו אבל משהו טיפל בזה והתקשר לאמבולנס, המשכתי בדרכי מזועזעת מהמקרה, הרגשתי כאילו משהו עוקב אחרי כל הזמן התחלתי לרוץ ךא יודעת למה פשוט הרגשתי מאוימת והצורך לרוץ חפץ להתממש אז רצתי מזלי שהייתי טובה בספורט והייתי הזריזה של השכבה בתיכון
לאלר מכן הגעתי לסמטה די חשוכה כי הרבה דברים הסתירו אותה ראיתי שם ילדה קטנה מפוחדת
התקרבתי עליה "הי קטנה הכל בסדר?" דיברתי על גבה אך היא לא ענתה או הסתובבה לענות התקדמתי אל פניה וכשהיא הרימה את פניה, נגלו לפנח פנים זדוניות שצוחקות ברשעות ברחתי משם מה לעזעזל קורה לעולם?! רצתי מהר ככל האיפשר עד שהגעתי לרחוב שלי שמעתי צרחות מקפיאות דם מהבית השכן לנו אז נכנסתי מהר לביתי לבקש מהחברה לבדוק מה קורה שם "א….תם ל…א מ…בי…נים מ..ה קו…רה בבית לי..די..נו" אמרתי מתנשפת מכל הריצות שעשיתי "סקיי תדברי לאט כדי שנוכל להבין" נייל דיבר לחוץ אתם לא מבינים מה קורה בבית הסמוך לנו ראיתי היום בנאדם שהתאבד וילדה עם פנים רשעיות כמו בסרטי האימה ואחר כך הגעתי הביתה ושמעתי צרחות מקפיאות דם מהבית הסמוך לשלנו וכל הזמן הרגשתי שמשהו עוקב אחריי בבקשה בואו לבדוק איתי מה קורה אצל השכנים" אמרתי הכל בבת אחת לחוצה ממה שאמרתי "טוב אם זה חשוב לך" אמר ליאם וכולם הנהנו להסכמה "קדימה" אמרתי וכולם קמו מישיבתם הלכנו לביית הסמוך וטיקטקנו אף קול לא ענה טקטקנו שוב ופתאום הדלת נפתחה מעצמה "שלום? יש פה משהו" שאלתי לחלל האוויר אך אין כל ואין עונה שאר הבנים גם ניסו אך אף אחד לא ענה בשנית עלינו למעלה ופתאום החלה הפסקת חשמל ולא ראו כלום "שמשהו יחזיק בי אני מפחדת" אמרתח בקול רועד ופתאום משהו אחז בכף ידי "מי זה?" שאלתי, פתאום חזר האור והמשהו הזה לא היה אחד מהבנים הוא היה בן אדם חבוש מסכה וסכין ביד צעקתי צעקה ללא קול כי אין לי קול-,- הרס לי תמומנט וא הארי בה מאחוריו ודפק לו אגרטל בראש והוא צנח לאדמה לקחתי ממנו את הסכין ובדקנו עם הוא חמוש בעוד כלי נשק ולקחנו אותם ממנו הלכנו בשיירה פתחתי דלת אחת והיה אמבטיה מלאת דם והייתה בה משהי חיוורת בעלת שיער ארוך שחור שמתפרש על גופה העירום יצאני משם במהרה התחלתי לרעוד והארי החזיק בכף ידי הייצי משחררת אותה אבל כל כך פחדתי שאפילו תפסתי בה חזק ולא הרפתי נכנסנו לחדר אחר מנסים למצוא את מקור הצרחות שמושמעות ללא הפסקה ומצמררת אותי מחדש בכל רגע נתון, החדר הזה היה חדר שינה והיה בו איש מפרקס (מהמילה פקרינסון מחלה שרועדים בה המבין יבין ומי שלא מבין שחפש בגוגל^^) ועל פנים היה חיוך חושף שיניים חדות והוא צרק צחוק מחריש אוזנים שגם לאויבי לא הייתי מאחלת לשמוע חיבקתי את הארי בוכה לתוך חזהו מרוב פחד והוא חיבק אותי חיבוק דוב שהגן עלי הרגשתייותר בטוחה ירדנו למטה מזועזעים ממה שראינו מנסין להרגיע אחד את השני שלא קרה כלום פתאום נשמע רעם חזק שגרם לי לקפוץ ולרעוד עוד יותר רצנו לדלת אך היא הייתה נעולה הלכנו לסלון וראיתי אותו… זה שהתאבד שוכב נכוסה דם על הריצפה התחלתי לבכות שוב "זה הוא , הוא שהתאבד" אמרתי בוכה ולואי חיבק אותי מנסה ךהרגיע אותי "היי חברה יש פה מכשיר הקלטה" אמר זאיין הוא הרים אותו ולחץ על ה-play 'יום שישי ה-13 שמח מוחעחעחעחע' נשמע קול צומרני רצנו לכיוון הדלת וכבר לא היה לנו אכפת דחפנו אותה בחוזקה עד שנישברה בכביש הסמוך לבית ראו את חובש המסכה תפוס בידי המשטרה "חכו זה עוד לא נגמר….." אמר ואז המכונית לקחה אותו רצנו לביתנו בטוחים מפני צרה תהל ושירה שחיכו בבית ושמרו על לורן הסתכלו עלינו במבט לא מבין ואנחנו העברנו מבט של 'אינמצב שאנחנו הולכים לספר להן' ביננו ופשוט התיישבנו בספה תשושים לא מאמינים למה שראינו היום