Snowhite – פרק שני

בריסטול:
אליסון ניגבה כמה מדמעותיה במהירות אך זה רק גרם לדמעותיה לפרוץ מחדש, היא נזכרה שוב אותם רגעים מבחיליםבתחנת המשטרה, הרגע שהיא עמדה שבורה והוא פשוט עמד שם, וצפה בה לכמה שניות ואז הוא ברח, הוא היה כל כך פחדן!!! וזה ממש לא אופייני לו..
"אלי הכל בסדר??" אמה שאלה אותה , אלי הנהנה במהירות אך אמה התקרבה אליה עוד ועוד עד שראתה את עינייה מוצפות דמעות ורצה עליה בבהלה, היא רצתה לשאול מה קרה אך ברגע שראתה את אלי צופה בתמונה היא הבינה.
הן היו תמיד ביחד, החברות הכי הכי הכי טובות, הן היו כמו אחיות!!!
אבל אז קרה המקרה, בתמונה עמדו כולם! ממש שנה לפני שמקרה קרה, הדבר הנורא ששיתק את כולם, שהרס את כולם, שגרם ללחץ, לפרידה, לשבירה, להתפרקות…
הדבר שגרם לאליסון להישבר! לחתוך! ולמות מבפנים!
אמה חיבקה אותה במהירות לא מוכנה לשחרר, היא ידעה כמה זה כואב לה ואפילו לא הצליחה לתאר כמה זה כואב לאליסון.
אליסון צפתה בתמונה בוכה, היא הרימה את אחת מאצבעותיה ונגעה בתמונה בעדינות, כאילו היא עומדת להישבר כל רגע.
היא עברה עם קצות אצבועותיה על האנשים בתמונה, בהתחלה על עצמה, לאחר מכן על אמה, על אביה, על חברותיה, ולבסוף עליו, על אהבת חייה, האיש שהרס אותה כי הוא פחד! היא לא באמת חשבה שזה יקרה והוא יעזובאותה, היא חשבה שהכל יהיה בסדר כי הוא איתה!
היא רצתה לשכוח אותו אבל היא לא יכלה, הוא היה חשוב לה מידי בשביל לשכוח הכל, למרות כל מה שהוא עשה לה..
הוא היה כל מה שהיא אי פעם חלמה ורצתה, הוא אמר שהוא ישמור עליה, הוא אמר שהוא לא יתן לה להיפגע, הוא אמר שהיא חשובה לו!!! אבל הוא עזב אותה כאילו כלום, זה היה לה כל כך כואב…
אליסון בהתה כמה דקות בתמונה, משחזרת את כל הרגעים שלהם ביחד…
היה אחד שניתקע לה בראש, הוא לא היה מוכן לעזוב, כאילו המוח שלה לא מוכן לשכוח אותו, לא מוכן לשחרר אותו, לא מוכן להעמיד פנים שזה לא כואב יותר, לא מוכן לעבור האלה! לפחות לא עד שזה ייפתר..

~פלאשבק~
"נווווו תגיד לי כבר!!!" אלי צעקה על החבר שלה, שלקח אותם לטיול
"הגענו.." הוא אמר והוריד לה את הכיסוי עיניים, היא פתחה את עינייה באיטיות, חוששבת קצת, אך לאחר שהבינה מה היא ראתה היא פתחה את פיה בצורה הברורה לכך שהיא בשוק! הן היו בגלגל הענק של לונדון, שנקרא העין הגדולה. היא הייתה המומה, היא תמיד רצתה לבקר שם..
"אוווומיייגאאד!!!" היא צעקה וקפצה עליו בחיבוק וצחקה, הוא חייך ותפס את ידה, מושך אותה לגלגל הענק…
הם עלו על הגלגל ונעצרו בפסגה שלו, הכי גבוה, דרכה היה אפשר להשקיף על כל לונדון, זה היה מחזה מרהיב!
"אלי?" הוא שאל והיא הנהנה בשאלה..
"אני כל כך אוהב אותך.." הוא אמר וחייך, מחזיק אחת מידה ומשפשף את אגודלו על ידה.
"אני כל כך אוהבת אותך———–…..
~סוף פלאשבק~

אליסון מיד עצמה את עיניה בחוזקה מפסיקה לדמיין, לא רוצה להיזכר בשמו למרות שהיא זכרה אותו היטב.
היא חייכה לאמה שעדיין חיבקה אותה לא מוכנה לעזוב, שתיהן ניגבו את הדמעות וצחקו, אמה של אליסון הייתה מדהימה; היא הייתה קלילה אך יודעת להיות רצינית כשצריך, היא שמרה על אליסון ועודדה אותה מתי שהיא הייתה עצובה, היא לפעמים התנהגה כאילו היא החברה הכי טובה של אליסון והיא ידעה לא לגעת בנקודות רגישות, שהיא כמובן ידעה גם מה הן…
אליסון לא רצתה לחזור בחיים לברדפורד! היא לא רצתה לזכור את זה יותר ממה שהיא זוכרת עכשיו, היה לה חיים יוצר טובים בבריסטול, ככה היא ניסתה לשכנע את עצמה, ללא הצלחה….
"אמא?" אליסון שאלה, מנסה להוציא מילה אחת מהפה ולא את כל מחשבותיה…
"כן?" אמה שואל, מסתובבת לכיוונה ומביטה בה בשאלה.
"אממ.. תיגיד את חושבת שנוכל אממ… לנסוע.. שוב.. לברדפורד??" אליסון שאלה את אמה, בולעת את רוקה בכבודות לאחר כל צליל קטן של אות שיוצא מפיה.
"בשביל?" אמה שואלת, מנסה להבין את כל הקורה בתמונה.
"אני רוצה לחזור, אני רוצה להיות שם, אני רוצה לראות אותן, אני כל כך מתגעגעת, אני צריכה לבקר ב..ב..—" היא החלה להגיד אך אמה עצרה אותה בהבנה, היא הבינה טוב טוב איפה היא צריכה לבקר, והיא גם הבינה למה…
"ברור מתוקה, את צריכה את זה.." אמה אמרה ושלחה מבט מבין לעבר אליסון, הולכת לחדרה להזמין כרטיסים לטיסה קצרה…
"תודה.." אליסון ממלמלת ובולעת את רוקה בכבדות, שוב.
היא הולכת, היו טסה חזרה, היא תפגוש אותן, אותו, את המקום ההוא, היא עומדת לחזור לזה…
והיא עומדת לדרוש ממנו את כל התשובות, למשטרה זה נראה כאילו התיק נגמר, אבל הם לא חקרו למה, איך, מתי.. כלום פשוט כלום, הם עשו מה שהם רוצים והיא מכירה דרך מצויינת למצוא את כל התשובות…

ברדפורד:
הוא עבר על כך התמונות בפאלפון שלו, לאט לאט, בעדינות,הוא עצר בתמונה ההיא, במקום ההוא, עם אהבת חייו , היום שבו הכל היה נראה מושלם, מדהים, מיוחד, מרגש, מפתיע היא הייתה כל בשבילו והוא פשוט עזב אותה כמו כלום….
הוא היה מת לחזור אליה, לראות אותה שוב, לצפות בה, ללטף בעדינות את שיערה השחור כפחם שהוא כל כך אהב, לחבק אותה שוב, לדעת שהיא שלו שוב..
דמעות החלו לרדת על פניו של זאיין, הוא לא מיהר לנגב אותך כלל וכלל, הוא נתן להן לצרוב את פניו בכאב, להזכיר לו את כל הכאב שלה…
הוא נזכר ביום הוא בתחנת המשטרה עינייה הכחולות-אפורות היו מלאות דמעות, פניה אדומות מבכי רב…
הוא לא יכל להתנער מהחשבה הזו, הוא לא יכל לשכוח את עיניה המלאות דמעות , הוא לא יכל לשכוח את כמות האכזבה שהייתה לה בעיניים כשהוא ברח… הוא לא יכל לשכוח כמה הוא מתחרט, שמה ופרצופה, נחקקו אצלו עמק בפנים, והוא לא מצליח להיפטר מהם, במחשבה שנייה אולי הוא לא רוצה, אולי הוא לא רוצה לשכוח אותה..
זאיין ניגב את הדמעות מפניו והתחיל להתאמן על השיר הבא שהוא עומד לשיר, בבית של השופטים, הוא ניסה להתרכז והחל לשיר את המילים אך הוא התבלבל כל שנייה וכשעצם את עינייו היא הופיעה…
היה לו ברור שהוא צריך לטפל בזה לפני המופע.
והא ניגש אל המחשב שלו וחיפש את הפייסבוק שלה, הוא עיין בתמונות שלה, מנסה לקלוט פיסת מידע קטנה על איפה שהיא גרה כרגע.. תמונה אחת תפסה את עיניו, זוהי התמונה שהיא והוא עומדים מתחת לגלגל הענק בלונדון…