Snowhite פרק שמיני:

לכל מי שלא שמה לב עדיין, כולם נכנסו כבר חוץ מהחברה של ליאם, שתיכנס עוד מעט :)
_____________________________________
Ali's POV
כולנו ישבנו בתחנת המשטרה, סחוטים מעייפות, עיניים אדומות מעצב, כאב, עייפות אך בעיקר בכי, המון בכי.
השעות האחרונות עברו כסבל! לאף אחד לא היה מושג מה קרה, מה עומד לקרות ולמה?
השאלות הסתובבו בראשנו כמו גלגל, עובר משאלה לשאלה, בלי לתת מענה…
ישבנו שם, גופנו כואב, מעוייף ועצב עטף אותו.
פיות נסתמו בשניות והוחלפו במבטים עצובים ודמעות קטנות וחלשות זולגות, ללא הפסקה, על כל אחד מפניו היפים של היושבים בחדר.
מוחי לא נעצר לרגע, הכל זז שם כל כך חזק ומהר, שהייתי כמעט בטוחה שכולם יכלו לשמוע את גלגלי השיניים של מוחי זזים בחוזקה ונחישות.
שוטרים מילאו את התחנה, נערים שתויים בידהם, עוד מסיבה מופרכת של ברדפורד…
שנים עברו וזה עדיין נשאר אותו הדבר.
מי היה מאמין שנגמור בתחנת המשטרה, נחקרים על רצח שלא ביצענו.
"תקשיב אני לא יודעת מי אתה, או מה אתה רוצה ממני אבל אני רוצה הביתה, קווין הייתה כמו אחותי! למה שאני ירצח אותה?" קמתי מהכיסא, שואלת.
"שבי בבקשה גברת דיילר.." השטור עם הכובע הכחול, שחור ענה. מורה לי לחזור למקומי.
"אלי… שבי… קדימה.." זאיין אמר בקשט, תופס בידי, מושך אותי אליו, מודע לכך שאני עומדת לתלוש לשוטר המפגר הזה את השיער המכוער שאין לו!
גליגלתי את עיניי וחזרתי למקומי, מרגשיה את ידו של זאיין עוזבת את ידי בעדינות, כאילו הוא פוחד שברגע שהוא ישחרר אותי אני יתנפל על השוטר חסר השיער הזה.
"יופי, עכשיו תישארו פה!" הורה עלינו השוטר ויצא מחדר החקירות, משאיר אותנו לבדנו…
"רגועה?" נייל שאל, מסתכל עלי..
"שוטר מפגר!!!" מילמלתי, "זוכה" לציחקוקים קטנים מחברי לחדר החקירות.
"מי היה מאמין שנגמור בכלא.." זאיין התבדח
"לא מצחיק!" אמרתי והנחתי את ראשי על כתפו, מקפלת את רגלי לגופי.
ידו החמה של זאיין נעטפה סביב גופי, חיוך קטנטן עלה על שפתיי, אך מיהרתי למחוק אותו.
"איך הגענו לפה בכלל?" אביה שאלה, מביטה לתקרה, ללא נקודה מסוימת, ידה מחזיקה את של לואי בזורה מתוקה וקלילה.
"אני באמת לא יודעת" אמרה שחר, מתחפרת יותר ויותר עמוק בחיבוקו של נייל, שכבר יצא לי להכיר כמדהימים ביותר.
הדקות עברו, נערים שיכורים זרמו בהמונם, כמה עשרות אם לא מאות.
"ברדפורד לא השתנתה אני מבינה…" אמרתי, חיוך קטן עלה על פני, מזכיר לי את המסיבה ההיא..

~פלאשבק [נקודת מבט רגילה] ~
"אלי לא יתנו לנו להיכנס, אנחנו משהו כמו שלוש שנים מתחת לגיל המותר!" שחר אמרה, כמו תמיד היא הייתה המגוננת.
"יתנו, יתנו את אל תדאגי, תלבשי את השמלה היפה שלך השחורה עם הוולנים ואת השרשרת הפנינים היפה שלך." אלי ענתה מצחקקת, מודעת טוב למה הן הולכות לשם.
"אבל היא קצרה ברמות!" אביה אמרה, מסתכלת על רגליה המאוד חשופות של שחר, עוד מגוננת.
"זה הקטע! אוי נו זה לא שיש לה מה להסתיר!" קווין אמרה, מחייכת חיוך מפגר.
"מה שתגידו.." שחר אמרה, נעמדת מול המראה ובוחנת את עצמה. ידיה עברו בעדינות על שולי שמלתה, מושכות אותה למטה.
"או זה מבליט אותך!" שירז אמרה, מחייכת לשחר שהסמיקה במהרה. לא רגילה לשמוע מילים כאלה, ובטח שלא מחברותיה.
"שחר מוכנה, מה איתי? מה ללבוש?" קווין שאלה, מבט ערמומי עלה על פניה.
"אממ.. אוי נו השמלה החדשה שלך, הסגולה, נו זו עם הפרח הקטן היפה.. והנעליים השחורות הגבוהות." שירז ענתה לה, בוחנת בקפידות את ציפורניה שהרגע עברו ניקוי ומריחת לק אדמדם מיוחד.
"אוקיי.. מה איתך?" קווין ענתה, מרימה את שולי חולצת המשי הורודה שלה למעלה, מורידה את החולצה מעל ראשה.
ביישניות הן לא היו!
"אממ.. נראה לי שאני ילבש את השמלה הצמודה הכחולה…" שירז ענתה, בוחנת את סט הלבנים החדש שקווין קנתה.
"אממ.. למישהו מיוחד?"
"לא, סתם לעצמי.." קווין ענתה, לוקחת את השמלה הסגולה ולובשת אותה בעדינות, סומק ורוד עולה על לחייה.
"אוקיי.. עכשיו עזבו את זה, מה אביה הולכת ללבוש?" אלי שאלה, מסיטה את מבטה משחר שהחלה להוריד את בגדיה, מודדת מול חברותיה את השמלה הכחולה הצמודה.
"אני לא יודעת.. אין לי שמלות מיוחדות.." אביה אמרה, פותרת את עצמה מללכת עם שמלה קצרצה למסיבה.
"אז מה הבעיה תקחי משלי. קחי את הורודה הבהירה.. היא תתאים לך." אלי אמרה מחייכת, קמה ממוקמה על המיטה הגדולה שלה וניגשת לארון בגדיה, מוצאיה את השמלה הורודה בשביל אביה.
"היא לא קצרה מידי?" שחר שאלה את שירז שבדקה במראה איך השמלה נראית על גופה.
"לא, לא נראה לי.. היא בסדר שירז.. קדימה אביה תמדדי את שלך." אלי אמרה, חוזרת לשידה ליד מיטתה ומתחילה במלאכת הוצאת האיפור.
אביה הרימה את שולי חולצת הפרחים שלה מעל ראשה, לובשת את שמלתה של אלי ומורידה את החצאית התכולה שלה לאחר מכן.
"ואו, היא מושלמת עלייך אב'!" אלי אומרת וניגשת לאביה, מסובבת אותה לכיוון המראה ומסלסלת את שיערה הארוך והשחום של אביה בין קצות אצבעותיה, בודקת עם עצמה איך יראה לה בייביליס קליל.
"את באמת חושבת?" אביה שואלת, מניחה את ידיה על גזרתה הצרה ומשחקת בשולי השמלה.
"בטוח! יאאי עכשיו תורי!" אליסון ציחקקה, ניגשת לארון שלה, מדפדפת עם קצות אצבעותיה עד שנעצרת על שמלה אדומה לגמרי…
"זאת!" היא אמרה, מוצאיה את השמלה האדומה ומניחה על המיטה, מחייכת אל הבנות.
היא הורידה את חולצתה ואת מכנסיה הקטנים, מחייכת לעצמה לאחר שבחנה את השתקפותה במראה, לאחר לבישת השמלה האדומה.
היא הושיבה את אביה על הכיסא, מסלסלת לה את השעיר, ומאפרת אותה בורוד בהיר, כמוה את שחר שירז הושיבה על הכיסא השני, מאפרת אותה בלבן ושחור, בצורה מדהימה שתואמת לשמלתה ולשרשרת הפנינים היפה שהיא ענדה.
לאחר מכן קווין איפרה את עצמה, בצבע התואם במדויק לשימלתה, היא הייתה מתאפרת המון אבל הפעם,דווקא עשתה זאת ביותר עדין.
אך הבנות לא הייתיחסו לפרט הזה, מבחינתן הוא היה חסר המשמעות לחלוטין.
אלי איפרה את שירז בכחול בהיר, מושכת קו ארוך, שחור ועבה של איילנר מעל עפעפיה לאחר מכן.
את אלי איפרה שירז, שחור קהה עיטר את עינייה היפות, בסיס לבן,מעל אפור ולבסוף, מעט שחור שהדגיש את עינייה במדויקות מיוחדת.
פס קטן של עיפרון שחור עיטר את ענייה.
הוא היה מאוד לא מוגזם וצנוע, לעומת שאר האיפור, אך על אלי זה היה נראה יפה.
כל אחת לבשה את נעל העקב המתאימה אליה, סילסול קטנטן בקצוות שיערן והן יצאו לדרך.
הן הגיעו למעדון, מראות תעודת זהות מזוייפת ונכנסות.. משם הלילה רק הלך ונמשך ללילה ארוך במיוחד, כולל גם את הפעם הראשונה שחלק מהבנות שתו אלכוהול.
~סוף פלאשבק [חזרה לנקדות המבט של אלי] ~

"האיפור הורוד.." אביה אמרה, כולן נזכרו באותו רגע..
"אומייגאד, את זוכרת? חחח השמלה הורודה עדיין לא חזרה אליי.." אמרתי מחייכת אליה, מודעת לכך שהבנים תוהים על מה אנחנו מדברות.
"גם אליי לא.." אביה אמרה בצחוק, גורמת לי ולבנות לצחקק.
"אומייגאד, זה היה אחד הלילות!" שחר אמרה..
"ואוו כן.. רגע… השמלה של קווין, נוו הסגולה, איפה היא?" שירז שאלה, גורמת לכולנו להפנות מבטים אליה, גם הבנים, שלא ידעו דבר.
"היא לא הייתה בבית.. השמלה, בעצם אף פעם לא חזרה אלינו הביתה." אביה אמרה, רק במהלך המשפט היא הבינה שזה מאוד מוזר.
"והסט שהיא קנתה, היא אמרה שזה בשביל אף אחד.. אתן חושבות ש…" שחר אמרה, לא מסוגלת לגמור את המשפט, למרות שכולנו ידענו מה היא עמדה להגיד.
"אני.. לא יודעת.. תנסו להיזכר עם היא חזרה איתנו באותו לילה…" אביה אמרה.
כל אחת מאיתנו אימצה את זיכרונה, אך הדבר היחידי שזכרתי, היה כמות השתייה ששתתי, אלוהים הייתי רק בת 14! לפתע זיכרון אחר עלה במוחי..
"רגע.. באותו לילה, אחרי הכוס העשירית בערך, הלכנו לרחבה.. ואז קווין נעלמה, אבל היא השאירה לי תק בכיס של המעיל, זה שלבשתי עם השמלה האדומה, המעיל עוד בחדר שלי, לא נגעתי בו מאז.." אמרתי, נזכרת בפרטי הפרטים באותו הלילה.
"אנחנו חייבות לצאת מכאן.. לבדוק מה כתוב שם.." שירז אמרה, מחזיקה בחוזקה את ידו של הארי.
"איך נצא מפה בדיוק?" שחר שאלה, מחזיקה את ידה בתוך ידו של נייל..
"יש לי רעיון, תשאירו את זה לי.." אמרתי מחייכת, הרעיון בנוי בתוך מוחי טוב טוב.
"מה את עומדת לעשות??" זאיין שאל, שם לב לחיוך הערמומי על פניי..
"הוו.. אל תדאג.." אמרתי, קורצת לו קריצה קטנה וקמה מהכיסא שלי…
"אממ.. סליחה אני יכולה לדבר עם שוטר בבקשה?" שאלתי בנחמדות, משנה את קולי לילדותי במקצת ומרפרפת בריסיי במהירות.
"ברור רק רגע אני יקרא לו.." האיש בחליפה המוזרה אמר אליי, מחייך. הוא הלך ואני גילגלתי את עיניי.
תוך כמה רגעים ניגש אלי שוטר.
"אממ.. יש לי הוכחה.. זה לא אנחנו עשינו.." אמרתי מחייכת בבישנות. השוטר צפה בי ולקח אותי איתו לבד לחדר חקירות אחר.
"מה ההוחכה?" הוא שאל, מרים את אחת מגבותיי.
"אז ככה.. קווין היא חברה הכי טובה שלנו.. סליחה הייתה.." אמרתי, עוצרת את עצמי ומעמידה פנים שאני בוכה.. לאחר שודאתי את מבטו עליי המשכתי.
"שהגענו הקבר היה ריק, וזה היה כל כך קשה.. " אמרתי מעמידה פנים שאני בוכה חזק יותר.. במשחק הייתי אלופה, למרות שזה באמת היה נכון.
"או רק אל תבכי, אנחנו נשחרר אותכם.. זה בסדר.." הוא אמר לאחר שהרמתי אליו את מבטי, מרפרפת בעפעפיי ומבליטה מעט את השפה התחתונה שלי.
"תודה.." אמרתי, לוקחת חתיכת נייר ומנגבת את הדמעות המזוייפות.
הוא לקח אותי חזרה לכולם, ולאחר רגע שיחרר את כולנו.
בשנייה שיצאנו מתחנת המשטרה התחלתי לצחוק, הוא היה כזה מפגר!
"אוי אלי אלי, אני לא רוצה לדעת מה עשית שם!" שחר אמרה, חוטפת ממני מרפק בבטן לאחר מכן. וכך יצא ששתינו צוחקות.
"עכשיו.. אנחנו צריכים לברר מה כתוב בפתק ההוא.." שירז אמרה, מחזיקה את ידו של הארי… זה היה מתוק.
"תראי את שירז והארי.." לחשתי לשחר באוזן, גורמת לה לפרוץ בצחוק מתוק ומדבק.
ניכנסו כולנו לאוטו, מתכרבלים שוב אחד בשני.. אבל איך למעשה הגענו בכלל לבית הכלא… סיפור ארוך…