Sick Little Games פרק 19
עכשיו כבר היה יום שבת בלילה, העברתי את רוב סוף השבוע שלי בלעשות כלום את האמת. כל מה שעשיתי היה לנעול את עצמי בחדר ולשכוח מכל מה שקרה. לא הייתי יותר חברה של החבר הכי טוב שלי מזה שנים, וזה היה ממש מביך להיות ליד זאין, ליאם, נייל ובמיוחד הארי. כולם נתנו לי מבטים מלוכלכים והתעלמו ממני מאז המסיבה. אף פעם לא הרגשתי כל כך לבד בחיי. אני לא סוג של האנשים שמדברים על מה שרע בחיים שלהם וכאלה, אבל זה כאב לדעת שלא היה לי אף אחד לדבר איתו.
בדרך כלל, הייתי הולכת לאחד מהבנים כשהיה לי רע, אבל במצב הזה, פשוט לא יכולתי. בגלל מה שקרה עם הארי, זה לא יהיה יותר בחיים אותו הדבר כמו שזה היה איתם וזה הרג אותי להודות בזה.
בסביבות 7 באותו ערב, השתעממתי מהחדר שלי אז לקחתי את הספר המצוין שלי "It's Kind of a Funny Story" וירדתי במדרגות. אימא שלי לא הייתה בבית, היא הייתה בלונדון בארוחת ערב עם חברים או בעבודה או משהו. הייתי די שמחה שהיא לא הייתה שם למען האמת, בגלל שכשהיא כבר כן הייתה בבית, היא לא הייתה מפסיקה לשאול אותי מה קרה ופשוט לא רציתי. לא רציתי לדבר על הבעיות שלי. במיוחד לא עם אימא שלי…
הסתכלתי מחוץ לחלון ושמתי לב שמזג האוויר היה נפלא, ואז הסתכלת על התלבושת הצנועה שלי, חולצה משוחררת של להקה כלשהי וזוג ישן של ג'ינס קצרים. משכתי בכתפיי ויצאתי החוצה, לא התכוונתי להתרחק כל כך בכל מקרה. ישבתי על המדרגות של המרפסת הקדמית, עם הספר בידיים, לוקחת באיטיות נשימות עמוקות של אוויר טרי מסביבי. נאנחתי בכבדות ופתחתי את הספר, הרעיון של לשכוח מכל האירועים הנוראים בחיים שלי נראה מהנה. פשוט רציתי לשכוח מהכל לכמה זמן ולהיאבד בסיפור של מישהו אחר.
העברתי שעה בקריאה, הכל היה כל כך שקט וזה היה נהדר להיאבד בתוך הסיפור בלי לדאוג מהחרא חיים שלי. תכננתי לקרוא עוד קצת כשפתאום שמעתי צעדים איטיים על המרפסת. זה גרם לי להבין שלא הייתה דרך אמיתית לברוח מהכל, אפילו אם רציתי. הרמתי את המבט בשביל לתפוס את המבט של הארי. הייתי צריכה לדעת שזה הוא.
נאנחתי בכבדות וסגרתי את הספר. לא הייתי בטוחה אם הייתי מוכנה בכלל לשוחח איתו. חשבתי על זה מאז אירוע הצדקה עם אימא שלי. המילים של הבוס שלה עדיין היו במחשבות שלי… הארי סתם עמד שם, לא אומר כלום, רק מסתכל עליי. השתיקה הייתה כבדה ויכולתי להרגיש את המתח בינינו.
"מה אתה עושה פה, הארי?" לחשתי, מסתכלת לו בעיניים.
"אני ממש חייב לדבר איתך…" הוא אמר, דוחף את הידיים שלו לתוך הכיסים. הוא נראה עצבני, כמעט מפחד את האמת.
"אני לא חושבת שזה כזה רעיון טוב… אני הולכת להיכנס עכשיו ו –" התחלתי, אבל הוא קטע אותי מיד.
"אני רק רוצה שתקשיבי לי, בסדר?!" הוא אמר בעיניים מתחננות. באיטיות קמתי והתקרבתי אליו. אפילו אם לא רציתי לערוך את השיחה הזאת, זה נראה כאילו שאנחנו הולכים לדבר בכל מקרה.
"אני רוצה להיות איתך, סקיי." הארי אמר בפשטות. הוא נראה כל כך מלא תקווה וכנה. לא אהבתי את זה…זה גרם לי להרגיש רע על מה שרציתי להגיד ו… למה שעשית.
"לא, אתה לא רוצה." אמרת בחזרה, משלבת את הידיים. הארי הזה אם הוא חשב שאני יכולה להיות חברה של מישהו. אולי פעם יכולתי, אבל עכשיו כבר לא.
"כן, אני כן! מאז שהיינו ילדים, תמיד היו לי רגשות אלייך, אפילו ש –"
"אפילו שהיינו עושים אחד לשני ת'מוות!" אמרתי, מסתכלת למטה וצוחקת קצת. זיכרונות מהעבר, כשהיינו ילדים עברו בראש שלי. הארי ואני תמיד היינו אויבים. טוב, מסתבר שכל הזמן הזה הוא חיבב אותי, אבל…
"אני רוצה להיות איתך, סקיי ו… אני יודע שאת רוצה להיות איתי גם." הארי פלט. מיד הסתכלתי למעלה כדי לפגוש בעיניו. נעלבתי מזה שהוא חשב שהוא ידע איך אני מרגישה כל כך טוב.
"אני לא רוצה להיות איתך, הארי –" אמרתי בכעס. לא סיימתי, אבל כמובן, כמו האידיוט הקטן שהוא, הוא לא נתן לי לסיים אפילו.
"תפסיקי פאקינג לשקר ולהיות כל כך פאקינג פחדנית! אני יודע שיש לך רגשות אליי, אבל את יותר מדי פאקינג פחדנית כדי להודות בזה!" הארי כמעט צרח. רק בהיתי בו. הוא הסתכל על הרצפה לדקה או שתיים ואז מצאתי אומץ לדבר שוב.
"לא… לא, תפסיק להעמיד פנים שאתה מכיר אותי." לחשתי, הידיים שלי רועדות קצת. לא אהבתי את גל הרגשות הפתאומי הזה.
"זה איפה שאת טועה. את לא חושבת שאני מכיר אותך, אבל אני כן, סקיי. אני מכיר אותך כבר יותר מ-10 שנים! אני מכיר אותך, ואני יודע למה את כל כך מפחדת…" לקחתי נשימות עמוקות, מנסה להרגיע את עצמי ואת הרגשות שלי. נתתי לו מבט של 'בבקשה, תמשיך', אז הוא המשיך. "תמיד היית סוג של… טוב, תמיד היית כלבה." לגלגתי וזייפתי מבט נפגע. כבר קראו לי בשמות יותר גרועים, זה לא כאילו שכינוי כזה יגרום לי לבכות בכל מקרה. "תמיד היית כזאת, כי זאת מי שאת, אבל… ביום שאבא שלך עזב אותך ואת אימא שלך, רק נהפכת לבן אדם שונה לגמרי… לאדם הרשע והקר לב ו –"
פתאום, כל הרגשות שהרגשתי נהפכו לזעם. מי לעזאזל הוא חושב שהוא? בא לכאן ומעמיד פנים שהוא מכיר אותי. לא הייתה לו זכות לדבר על אבא שלי, פשוט לא הייתה לו.
"אל תעז להעמיד פנים שאתה מכיר אותי! אתה לא יודע כלום!" צרחתי עליו, בוערת בכעס.
"הנה זה, שוב! את מתנהגת ככה, כי זה הרבה יותר קל מאשר פשוט להודות שאת רוצה להיות איתי גם!" הארי אמר בטון נואש. הלב שלי דפק כל כך חזק, זה היה כל מה שיכולתי לשמוע. הראש שלי פעם והייתי… כל כך כעסתי עליו. רק רציתי שהוא יעזוב וישאיר אותי לבד.
"אם אני אוהבת אותך כל כך הרבה, הארי, למה הzדיינתי עם אית'ן השבוע?!" צרחתי, נועצת בו מבט.
"את רק אומרת את זה כדי לפגוע בי ולגרום לי ללכת, אבל… אני לא אלך. אני הולך להישאר כאן איתך, כי למה שעשינו ביחד הייתה משמעות, ו –" הארי אמר, הקול שלו נשבר מהרגשות באותו רגע.
"רק התחלתי את כל זה כי ידעתי שאתה אוהב אותי וחשבתי שזה יהיה מצחיק לשחק עם הרגשות שלך, כי… כי אני לא יכולה פאקינג לסבול אותך, הארי!" פלטתי. בשנייה שהמילים עזבו את הפה שלי, התחרטתי שאמרתי אותם. המבט על הפנים שלו לגמרי שבר אותי. כעסתי עליו על שהוא דיבר על אבא שלי, אבל… חלק קטן ממני לא יכל והרגשתי באמת רע על מה שאמרתי. רציתי לחזור בי, רציתי לחזור בי כל כך. אף אחד לא דיבר. השתיקה הייתה כבדה וזה הרג אותי. רציתי להגיד שאני מצטערת, אבל לא יכולתי… היה לי גאווה אחרי הכל.
הארי בהה בי למשך רגע ארוך. פשוט לא ידעתי מה להגיד. אפילו שהרגשתי רע עם מה שאמרתי, הפנים שלי הראו משהו שונה לגמרי. מבחוץ, נראיתי כמעט גאה על מה שאמרתי.
"וואו… אני מצטער, אני מניח…" הוא אמר באיטיות, הקול שלו מלא ברגשות. היה לי קשה לנשום, ולשמור את הרגשות שלי בפנים נהיה קשה יותר ויותר.
"מצטער על מה?!" אמרתי בכעס, לא בטוחה למה אני ממשיכה לדבר בכלל. זה היה כאילו שהמוח שלי והלב שלי לא הקשיבו אחד לשני בכלל באותו הרגע.
"טוב… אני מצטער שהייתי אידיוט מספיק כדי להתאהב בך." הוא אמר, מסתכל ישר בתוך העיניים שלי. פתחתי את הפה כדי להגיד משהו, אבל פשוט לא יכולתי. הוא בהה בי לכמה שניות עד שבסופו של דבר הוא הסתובב והלך. זהו זה. זה היה בסוף. רצתי בחזרה למרפסת, לקחתי את הספר שלי ורצתי פנימה. נעלתי את הדלת הקדמית מאחורי ובמהירות עליתי במדרגות. זרקתי את הספר על הרצפה וסגרתי את הדלת. נשענתי כנגד הדלת, חושבת על מה שכרגע אמרתי. הרסתי את זה. הרסתי את כל ההזדמנויות שלי לעשות איתו שלום אי פעם. פשוט הרסתי הכל.
לא יכולתי לנשום כמו שצריך, הגרון שלי היה יבש והרגשתי כאילו אני עומדת להקיא. ניסיתי לעצור את הדמעות, אבל בנקודה הזאת, פשוט לא יכולתי יותר. עם הגב שלי כנגד הדלת שלי, הרגליים שלי נעשו פתאום מאוד חלשות, אז פשוט נתתי לעצמי ליפול על הרצפה. לא יכולתי לעצור את הדמעות יותר, אז התחלתי לבכות.
לא בכיתי במשך שנים, כי הפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשאבא שלי עזב ובאותו היום, הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה יותר אף פעם. אני יודעת שזה נשמע מפגר, אבל הצלחתי לחיות 4 שנים בלי לבכות עד היום.
לא ידעתי למה בכיתי כל כך הרבה, אבל פשוט בכיתי. הלב שלי כאב גם, זה הרגיש כאילו הוא עומד לפרוץ מתוך החזה שלי או משהו. לא ידעתי למה בכיתי כל כך הרבה. זה בטח לא היה בגלל שהיו לי סוג של רגשות להארי. לגמרי לא. אין לי שום רגשות אליו. אין לי.
המשכתי לחזור על המילים האלה לעצמי, כשהתחלתי לבכות אפילו יותר.
תגובות (0)