Sick Little Games פרק 16

סורי שלא העלתי ניגמרה לי הסוללה והאינטרנט שלי באייפון ניתקע אז עכשיו אני מעלה בלי צורך בתגובות :)
ועכשיו לסיפור
————————
להיות לבדי היה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. מאז אותו היום שאמרתי ללואי שגמרנו, זאין וליאם התקשרו אליי מלא פעמים, אבל אף פעם לא עניתי. כל כך נמאס לי כבר מהכל שפשוט לא רציתי לראות אף אחד. אני יודעת שזאין וליאם בסך הכל ניסו להיות נחמדים אליי, אבל הייתי צריכה קצת זמן לחשוב על זה…
בגלל זה ביום שבת בבוקר, החלטתי לקום מוקדם, לעשות אמבטיה ארוכה ואחרי זה, לבלות את הצהריים בקניון. ברור מאליו שהקניון היחידי שהיה לנו לא היה הכי טוב, אבל הוא היה בסדר אני מניחה. הייתי עצלנית מדי בשביל לנסוע כל הדרך ללונדון רק בשביל להסתכל בחנויות ולעשות שום דבר כעיקרון. כשהגעתי לשם בסופו של דבר, שמחתי שלא היו כל כך הרבה אנשים. לא היו לי בעיות עם קהל גדול בדרך כלל, פשוט היום, לא היה לי חשק להתמודד עם שאר האנושות. השעתיים הראשונות של סשן הקניות הקטן שלי הלך מושלם. מצאתי שמלה קטנה ומתוקה שתהיה מושלמת לאירוע הצדקה שהייתי אמורה להיות בו הלילה. כן, אני יודעת שזה נשמע ממש מפואר, אבל אימא שלי עובדת במגזין GQ והיא הזמינה אותי איתה מאחר שהייתי בבית כל היום… אפילו שמצב חברתי ללא ספק לא היה בראש שלי, לא יכולתי להביא את עצמי לסרב להצעה. שמפנייה ואוכל בחינם? אני בפנים.
בסופו של דבר נכנסתי לטופשופ ואחרי 20 דקות של סתם הסתכלות מסביב, המציאות חבטה לי בפנים.
"היי, סקיי!" שמעתי קול קטן מאחוריי. הו שיט. הכרתי את הקול הזה וידעתי שהקול הזה בטח היה עם אנשים אחרים שהכרתי (ולא רציתי לראות) ובטח היו בקניון איפה שהוא. פאק. הסתובבתי באיטיות אחורה, מנסה לעשות את החיוך שלי משכנע.
"הו, היי טאטום!" אמרתי בקול נמוך. זה לא שלא אהבתי אותה, היא הייתה ילדה נחמדה וחברה טובה, אבל… היא חברה של ליאם והעובדה שהוא בטח היה כאן חרפנה אותי. לא רציתי להתמודד עם אף אחד מהבנים היום.
"כולנו היינו מודאגים רצח לגבייך! איפה היית כל השבוע?" היא שאלה בנחמדות, עם חיוך כנה. לעזאזל… למה היא הייתה חייבת להיות כל כך נחמדה?
"כמה בעיות במשפחה… לא הרגשתי טוב כל כך. הייתי בבית כל השבוע." פלטתי. לא ידעתי אפילו למה אמרתי לה את זה, אבל נו טוב… זה הרגיש טוב לספר למישהו את האמת סופסוף. היא התכוונה להגיד עוד משהו כשפתאום חבורת בנים נכנסה לחנות, צוחקים ומדברים בקול רם. כמובן. ידעתי.
"היי, אהבה, קנית את כל מה שרצית?" הקול של ליאם הדהד לא כל כך רחוק מאיתנו.
"כן! קניתי את השמלה שרציתי! ותראה במי נתקלתי!" טאטום אמרה בחיוך ענק על הפנים שלה. היא הייתה מודעת לכל מה שקרה? אמ, לא נראה לי. היא לקחה את היד שלי ומשכה אותי איתה כדי לפגוש את הבנים. עכשיו הייתי מול ליאם, זאין ו… הארי. למה, הו למה החיים שלי היו חייבים להיות כאלה גרועים?
"סקיי! את חיה!" ליאם התלוצץ, צוחק קצת. זאין הצטרף, וכמובן, הארי סתם עמד שם, מסתכל עליי ונשאר שותק.
"כן… אני בסדר, אל תדאגו! אז, אני הולכת ללכת עכשיו ו –" אמרתי במהירות, מנסה לצאת מהמצב המביך הזה.
"אין מצב! אנחנו הולכים לאכול ואת באה איתנו." זאין אמר, מחייך כמו אידיוט. מה לעזאזל הוא עשה? זאין וליאם ידעו בדיוק מה קורה! זה כאילו הם רצו שאני אסבול או משהו.
"אבל יש לי דבר לעשות –" התחלתי, אבל במהירות נקטעתי על ידי ליאם.
"לא ראינו אותך שנים! קדימה, יהיה מצחיק!" ליאם אמר, העיניים שלו מלאות תקווה. אני לא יודעת למה, אבל הצלחתי להסתכל לכיוון של הארי והעיניים שלנו הצטלבו לשנייה או שתיים… הוא לא נראה כאילו הוא אהב את הרעיון של ליאם וזאין שאני אצטרף אליהם גם. טוב, נחמד לדעת שלא הייתי היחידה שהרגישה מאוד מובכת בקשר לכל זה.