Sick Little Games פרק 12

שאר סוף השבוע עבר באיטיות מטורפת. אחרי שחזרתי הביתה מהמסיבה ביום שישי, שמתי את הטלפון על שקט ולא נגעתי בזה עד יום שני בבוקר. רציתי להיות לבד. הדבר האחרון שרציתי היה לראות או לדבר עם לואי, או אפילו גרוע יותר, עם הארי.
ביום שני בבוקר, כשהתעוררת לבית הספר ובדקתי את הטלפון שלי, נאנחתי כשעברתי על 10 השיחות שלא נענו בטלפון שלי ושאר ההודעות. כולם היו מהבנים, במיוחד מהארי. לא טרחתי אפילו לפתוח אותן, לא היה אכפת לי ממה שהיה לו להגיד. הוא יכול ללכת לאיבוד במדבר מzדיין מצידי.
עשיתי מקלחת מהירה וירדתי למטה כדי לאכול ארוחת בוקר. ראיתי את אימא שלי למשך 2 שניות שלמות בדיוק לפני עזבה לעבודה. נו טוב, הרגיל במשפחת אייזקס אני מניחה. אחרי שאכלתי דגני בוקר ופירות, עליתי למעלה והתחלתי להתארגן. התפשרתי על חולצה לבנה משוחררת, סקיני ג'ינס אפורים והזוג האהוב עליי של מגפונים כחולים. למגפונים היה גם עקבים הורסים, מה שהיה פלוס רציני, כמובן.
בחרתי לא להחליק את השיער כי התלתלים שלו נראו טוב הבוקר. התאפרתי, שמתי את ג'קט העור שלי ועזבתי. הלכתי ברגל לבית הספר, שזה די עלוב, אני יודעת, אבל אני לא יכולה לנהוג ולנסוע באוטובוס של בית הספר זה עוד יותר גרוע, אז אין לי ממש בחירה כאן… ההליכה מהבית שלי אל בית הספר לוקחת לפחות 15 דקות, והיו לי עוד 20 דקות עד השיעור הראשון… שיט.
כשהגעתי לחנייה של בית הספר, הייתי כל כך שקועה בלשיר ראפ לעצמי עם ניקי מינאג' שכמעט ולא הבחנתי בהארי שחיכה לי. כמובן, הייתי חייבת לראות אותו. יצרנו קשר עין לשנייה או שתיים ככה שהוא ראה אותי, וזה היה בלתי אפשרי להתעלם ממנו. מעולה.
המשכתי ללכת, הפנים שלי לא מראות שום סוג של רגש, וקיוויתי שזה נתן לו רעיון לאיך שהרגשתי בבוקר הנפלא הזה. חלפתי על פניו וכמו שניחשתם, הוא תפס את היד שלי וסובב אותי. עכשיו הייתי חייבת להתמודד איתו, ולא היה לי לאן ללכת. וואו. היום הזה התחיל חרא ועכשיו זה רק מחמיר. הוצאתי את האוזניות מהאוזניים והחזרתי את האייפוד לתיק, מחכה שהוא יגיד משהו.
"מה אתה רוצה?" אמרתי, עצבנית. הוא הסתכל למטה, הידיים שלו בכיסים. הוא לא אמר כלום, רק נראה כמו ילד קטן מסכן ומפוחד.
"זה פשוט ש… את התעלמת ממני כל הסופ"ש אז… רק רציתי להגיד לך שאני נורא מצטער על מה שקרה ביום שישי… במסיבה." הוא אמר באיטיות, עדיין מסתכל על הרצפה.
"לך תzדיין, סטיילס. אני לא רוצה לשמוע את זה." לגלגתי, מסתובבת אחורה. לפני שיכולתי אפילו ללכת ממנו, הוא הופיע ישר ממולי, מסתכל לי בתוך העיניים. הוא נראה לגמרי הרוס.
"תראי, אני מצטער! אוקיי? זה פשוט… העובדה ששיקרת לי עצבנה אותי…" כיווצתי את המצח. הוא אמר הרגע ששיקרתי? חכו רגע, בטוח פספסתי משהו.
"אכפת לך להסביר לי איך פאקינג שיקרתי לך?!" צרחתי, לא ממש אכפת לי שמישהו בחניון יכל לשמוע אותו.
"אמרת לי שאין שום דבר בינך לבין אית'ן ולא סיפרת לי על נייל –" הוא לא סיים, אבל אני סיימתי. כל מה שהוא אמר היה לגמרי מטומטם ושקרי.
"כאן אתה טועה! אני לא יוצאת עם אית'ן! לואי חשב שכן אז הוא הזמין אותו. ולגבי נייל, פשוט בחרתי לא לספר לך, כי לא הייתה לזה משמעות! זה לא נקרא לשקר." אמרתי, משלבת את הידיים שלי, מחכה למה שהוא יגיד.
"טוב, היית יכולה להגיד לי! נייל הוא חבר טוב שלי ושניכם מתנשקים זה משהו שהייתי שמח לדעת!" הוא אמר, מתחיל להתעצבן.
"מתי אתה הולך לקלוט את זה, הארי?! זה לא העסק המzדיין שלך! אני ואתה, אנחנו לא זוג!" צעקתי, רותחת מכעס. הפנים שלו נפלו. הוא כבר לא נראה עצבני ממני… הוא פשוט נראה עצוב. אף אחד לא דיבר. השתיקה הייתה כל כך מביכה שרציתי פשוט להיעלם לנצח. נאנחתי בקול רם והלכתי ממנו.
"אבל הייתי שמח אם כן…" הארי אמר, לא כל כך רחוק ממני. עצרתי וחשבתי על מה שהוא אמר לשנייה. הוא ישמח אם מה יקרה בדיוק? הסתובבתי אליו באיטיות עם מבט שואל על הפנים שלי.
"אני ואת, ביחד… כזוג אמיתי… הייתי שמח אם היינו." הוא אמר בחיוך עצוב. ילדה נורמלית הייתה קופצת בשמחה, לשמוע משהו כזה זה חלום של כל נערה בערך, אבל לא שלי. הסתכלתי על האדמה, פשוט כי לא היה לי מה להגיד. השתיקה הייתה כל כך מביכה שזה גרם לי לרצות לתלוש את השיער שלי מהראש.
בסופו של דבר לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי למעלה, פוגשת את העיניים שלו שוב. "מההתחלה אמרתי לך שזה יהיה רק סx. בלי רגשות." אמרתי בלי הבעה. הנחתי שהוא ירצה להגיד משהו, אבל הוא לא. הוא נשאר שקט, רק עומד שם, מסתכל עליי.
"התכוונתי לזה אז ו… אני עדיין מתכוונת לזה. אני מצטערת." אמרתי במהירות והסתובבתי. הצלצול נשמע בדיוק כשעמדתי לעלות במדרגות. נפלא. אני הולכת לאחר.
פתחתי את הדלת והסתובבתי אחורה. הארי כבר לא היה שם.