rock me, פרק 5 :)

5
נ. מבט לינה
הארי שילב את ידו בידי.
נשענתי לאחור על המושב המטוס.
הדיילות הסתובבו וחילקו את המגשים עם ארוחת הבוקר.
"איכס." פלטתי. חביתות תמיד גרמו לי להקיא. "קח את זה ממני."
זאיין צחק. "את כזאת תינוקת."
"אולי." חייכתי.
"תביאי," נייל שלח יד למגש שלי, בפה מלא אוכל.
"חזיר." אמר לואי.
"תשתוק."
בחילה געתה בי. "אני חייבת לקום,"
"את לא יכולה," ליאם הצביע על השלט שהבהב מעל ראשנו. צריך להישאר חגורים.
"אני.. אבל.." עצמתי את עיני.
הארי שלח בי מבט מודאג. "את בסדר, אהובה?"
"אני פשוט.. וואו," התבלבלתי.
"היא חיוורת." העיר זאיין. "למישהו יש מים?"
לרגע היה לי קשה לנשום. "החביתות האלו.. הריח הזה ממש עושה לי בחילה,"
"זה נראה טיפה יותר רציני מבחילה." אמר הארי והניח את ידו על מצחי. "את לוהטת."
"תודה."
"לא התכוונתי ככה," הוא חייך חיוך מתוח.
"אני יודעת."
הוא לקח את ידי והצמיד אותה אל שפתיי. "אל תתעלפי לי, בסדר?"
"אני בסדר. עוד שניה נוחתים." ניסיתי להרגיע אותו, למרות שלא ממש הייתי רגועה בעצמי.
ראשי הסתחרר ועמדתי להקיא.
"תביאו מים." ציווה ליאם.
הארי הושיט לי בקבוק קר. "תשתי,"
הנדתי בראשי. "לא רוצה,"
"זה יעשה לך טוב."
"לא רוצה."
הוא פתח את הבקבוק והצמיד אותו אל שפתיי. "תשתי."
"אני לא רוצה." אמרתי בתסכול.
"היא תינוקת בקטעים האלו." הסביר ליאם. "שהיא לא מרגישה טוב, כול העולם יכול להתפוצץ. פשוט תכריח אותה."
"ליאם!" פתחתי את פי להתרגז, אך מסתבר שהארי הקשיב לעצתו, ומים מילאו את פי.
בלעתי בלית ברירה. "אתה דפוק?! אני אומרת לך שאני לא רוצה!"
"עוד." הוא דרש.
"לא רוצה! אוף!" עצמתי את עיני. "תעזבו אותי כולכם!"
זאיין כרך את ידו סביב כתפי. "את רוצה להירדם? אני אעיר אותך שנגיע."
התקרבתי אליו, רחוקה ככל האפשר מהארי, והנחתי את ראשי על כתפו. "תודה. אני אוהבת אותך."
ראיתי שהארי נועץ בזאיין מבט רצחני.
זאיין רק צחק.
היינו בסך הכול חברים טובים. שום דבר יותר מזה.
התעוררתי בחריקת הגלגלים על האדמה.
"את מרגישה יותר טוב?" שאל זאיין.
"האמת שלא."
כולנו נעמדנו. איזה מזל שזה מטוס פרטי. לא הייתי עומדת בתור עכשיו.
מעדתי קלות אל עבר היציאה.
הארי מיקם את ידו על מותני, עוזר לי ללכת.
נרתעתי ממנו. "אני יכולה להגיד לך מספיק, או שאתה פשוט תכריח אותי?"
"אני פשוט דואג לך, זה הכול."
"אני לא ילדה, הארי. אני יודעת לדאוג לעצמי."
"כן. את לא ילדה." פלט. "בסדר."
"הא?!"
"כלום."
"תגיד מה שאתה חושב. אל תשקר לי."
"את ילדה, לינה. אין מה לעשות. אני אפילו אוהב את הקטע הזה בך."
"וואו, תודה. תודה לך שאתה אוהב גם את הדברים הרעים בי."
"זה לא רע!"
"לא. כי כולם מתים להיות ילדים קטנים. למה אתה חושב את זה בכלל?"
"את הילדה שלי, לין. אני אוהב להיות האחראי עלייך."
"אתה לא אחראי על שום דבר! אני האחראית מבנינו."
"כן. בסדר." הוא חייך אליי חיוך מעודד. ידעתי שהוא סתם מנסה להרגיע אותי.
"וואו. הארי."
"זה לא רע, זה מי שאת. את פשוט ילדותית יותר. אין מה לעשות. אתם לא מסכימים איתי?"
"את תינוקת, לינה." אמר ליאם.
"רואה?"
"אני אחותו הקטנה! לא משנה מה אני אעשה אני אהיה תינוקת בעיניו!"
"את די תינוקת." לואי חייך אליי. "זה מעולה, אני מת על תינוקות."
"את מתוקה." אמר נייל. "ילדה מתוקה."
הבטתי בזאיין. "גם אתה חושב שאני תינוקת?"
"מצטער."
"אתם יודעים מה? בסדר. אני תינוקת." יצאתי מהמטוס והתחלתי להתקדם לבד אל שדה התעופה.
לעזאזל עם הכול.
אם חבר שלי מסתכל עליי בתור ילדה קטנה, מה הכול בעצם שווה?