Plastics

0.1

בסוף החורף של שנתי ה10, הוריי פוטרו מעבודתם. שניהם עבדו בבית החולים המרכזי של פלורידה, וכעת, לא היה לנו כבר כסף לשלם שכר דירה, ועברנו מבית לבית, מדירה לדירה, והוריי החליטו שלא נוכל לגור יותר בעיר גדולה כמו שלנו, ועברנו לעיר קטנה במערב קליפוניה. גרנו שם חמש שנים, ואז בקיץ חמים, בזמן היותי בת 16 וחצי נולד לי אח קטן, אלכס. הוא היה בלונדיני, ועיניו הירוקות תמיד שידרו אושר.

כעת, גם כך חסר לנו כסף, בעקבות הבזבוזים על אלכס הקטן. ועברנו לאירופה. לאנגליה הקרה. אבי מצא עבודה לו ולאמא שלי בבית החולים של לונדון החשוכה, ואז עברנו לדירה בינונית באחת העיירות ליד לונדון, קימבריג׳, שבה נמצאת האוניברסיטה המדוברת ביותר בכל אנגליה. אבי הבטיח שאם הזמן נעבור לגור בבית רגיל וגדול כמו פעם, בתוך עיר הבירה, רק הפעם, באנגליה. כך שנות העשרה שלי עברו, במעברים ממקום למקום. למען האמת עברנו כל כך הרבה ערים, שאני לא יכולה לציין את כולן.

״ארזת את הכל יקירה? את מוכנה להרפתקה חדשה?״ אמי צעקה בהתלהבות. היא תמיד הייתה כזו, צוהלת ושמחה, לא משנה עד כמה נוראי היה המצב. אבי לעומת זאת, תמיד היה רציני ועמוק, הוא לא הבין הומור והיה כבד עם קול נמוך שעורר אפילו בי צמרמורת.

לקחתי את שתי מזוודות הפלסטיק הקשיחות ביידי, ונגררתי אל פתח הדלת. נתתי לאבי את המזוודות והתיישבתי. אלכס, בן חצי השנה ישב בתוך כיסא התינוקות שלו, ושיחק בבובת בד דקיקה, שהייתה שלי בגילו.

הגענו אל הבניין המיועד לנו, ופנינו אל עבר הקבלה. שיערי החום הגלי התנופף ברוח, בעוד שחלקו מכוסה בכובע גרב תפור בצבע שחור. עיניי הירוקות התלהבו ממה שראו. נעלי האולסטאר השחורות שלי היו מלוכלכות וספגו לתוכן את כל המים, דבר שגרם לי להרגיש חולה.

כאשר נכנסנו החום הכה, ניגש לכיווננו חבר של אבא שלי, והפנה אותנו לכיוון המעלית. במעלית ובדרך לדירה, שני החברים לא הפסיקו לדבר, לדון ולהתווכח. רציתי חבריי ילדות כאלה, שישארו איתי לעד, פשוט לא היה לי זמן ואמצעות לרכוש כאלה.