P.S I Hate You- פרק 1.

להגיד שאהבתי אותו מהרגע הראשון, יכול להיות שקר. להגיד שהתאהבתי בו לאחר שהכרתי אותו באמת, זו פשוט טעות. להגיד שאני שקרנית, אני מניחה שזה תלוי עד כמה טוב אתה מכיר אותי, אבל כן, אפשר בהחלט להניח כך. להגיד שאני פחדנית – זה הדבר היחידי שאפשר לומר עליי.
אני מניחה שהכול קרה כל כך מהר בדרך מסחררת ומבלבלת שלא היה לי רגע להניח את היד על הדופק שרץ ולנסות להבין.. מה לכל הרוחות אני עושה?! לא יכולתי לעצור זאת, זה לא היה משהו שבשליטתי, לא הייתי יכולה להתנגד לעצמי, כל חלקיק וחלקיק בגופי השתוקק לכך, לא יכולתי לומר לו פשוט 'לא' וללכת כי הרגליים שלי לא זזו והמילים שלי נשרפו בפי כל פעם מחדש, לא הייתי יכולה להביט בעיניו כי זו הייתה החולשה היחידה שלי.
זה היה חזק מידי, הוא היה חזק ממני. לחשוב שתמיד קראתי לעצמי נערה קשוחה ומרדנית, נערה בעלת כבוד עצמי ואגו שדבר לא מסוגל לשבור אותה, כל חיי בניתי סביבי רק עוד ועוד חומות שלא יכולות להישבר כי איש לא ניסה לגעת בהן, לא ניסה להבין, לא התבונן לתוך עיניי וראה מי אני באמת. אבל אני מניחה שאפילו אני לא הכרתי את עצמי וידעתי מי אני באמת וכמה אני שווה.. אני מניחה שגם לא ידעתי שהאומן וינסנט ואן גוך חתך לעצמו את האוזן, או שאם שמים דג זהב בחושך הוא מאבד את הצבע שלו, או שדולפינים ישנים עם עין אחת, גם לא ידעתי שיכולה לצאת שמש בגשם, או עד כמה רחוק אנשים יכולים לפגוע באמון שלך ובך, גם לא ידעתי שלילה אחד יכול לשנות חיים שלמים, או שחלומות יכולים להתגשם, גם לא ידעתי שאנשים באמת מחוברים לרגשות או האמנתי במושג האידיוטי 'לב שבור'. אני מניחה שלא ידעתי כל כך המון דברים לפני שפגשתי אותו.. ואילו הייתי יכולה לבחור לשכוח מהם אבל לא להכיר אותו.. אני מניחה שהייתי אומרת..-

*לפני שישה חודשים*

"אליזבת', אני בהחלט חושבת שהשמלה הכחולה הולמת אותך יותר, היא מדגישה את העיניים היפות שלך". אמי סרקה אותי מכף רגל ועד ראש לפני שחייכה חצי חיוך מסופק ומרוצה, היא סדרה את בד השמלה הדביק והמגרד שנח לי על האגן ויישרה אותו, רק עוד דרך להתקיל אותי ולגרום לי לצנוח בסגנון צניחה חופשית מהמדרגות.
נחרתי נחירת בוז, "ואני חושבת שהמכנסי ג'ינס והגופייה האפורה האהובה עליי נראים הרבה יותר טוב וגם הם הרבה יותר בטיחותיים". עקצתי.
היא גלגלה את עיניה כמתעלמת מדבריי לפני שנפתה לעבר המוכרת המיואשת והמבוגרת למדי שנסתה בכל כוחה לשמור על החיוך ולהעניק לנו שירות מסור ובלתי נשכח, "אנו ניקח את השמלה הכחולה". היא הודיעה באופן רשמי.
לסתי התחתונה צנחה ועיניי נקרעו לרווחה, "מה?! אבל.. אבל אימא.. את לא הקשבת למה שאמרתי עכשיו..-"
"תזכירי לי כמה היא עולה?" היא המשיכה להתעלם ממני וסרקה את התווית שהייתה מחוברת לחלק האחורי של השמלה, "899 דולר.." היא מלמלה בינה לבין עצמה בייאוש לפני שאחזה את ראשה בין ידיה ופנתה לעבר המוכרת, היה לה מבט מונצח ועייף, קמטי העייפות מחוסר שעות השינה רק התאגרו מתחת לעיניה הירוקות ושערה היה קשור בפקעת זהובה ומבולגנת מאחור, היא לכדה את שפתה התחתונה בין שיניה וחייכה לעברי חצי חיוך מתנצל, השפלתי את ראשי והעברתי משקל מרגל לרגל, אז כנראה שלא נקנה את השמלה הזו. הרמתי את ראשי ותמכתי בגבה של אמי, נזהרת לא לדרוך על מרגלות השמלה היקרה מידי והצמודה מידי, זה בסדר אימא באמת. אני יודעת שאת משתדלת. אני יודעת שאנחנו חשובים לך. אני יודעת שאין לך כל ברירה אחרת. לבי התכווץ והלם בחוזקה, רגשות האשם הכו בי וטלטלו אותי, מתחו אותי עד הסף וגרמו לנשימתי להיחתך בגרוני, בשעה האחרונה היא רק נסתה לעשות את הטוב ביותר בשביל לשמח אותי, להראות לי שאנחנו כן יכולים להרשות לעצמו לבזבז מעט כסף, ואני רק התאכזרתי אליה. הושבתי אותה על הכורסה ופניתי לעבר המוכרת, יודעת שהמילים ישברו בפיה של אמי והסכר יקרוס בעיניה.
"תודה על השירות המדהים, אבל אני מניחה שלא נקנה דבר". מלמלתי בלחש לפני שפניתי בחזרה לעבר תא ההלבשה, המוכרת נראתה במעט כועסת ומאוכזבת מאתנו אבל התעלמתי וספגתי זאת, למי אכפת מה שהיא חושבת.
"ליז, תביאי את השמלה לקופה, בואי נקנה אותה". אמי קראה מאחוריי, גורמת לי לעצור. לבי צנח ודמי קפא בעורקיי, היא רצינית?!
"אימא!" קראתי מוכת הלם, "לא, בכלל לא, זה בסדר, באמת..-"
"התערוכה ההיסטורית של הדוד שלך מתקרבת ואני לא מוכנה שהבת שלי תלך בסחבות שוב פעם!" היא התעקשה, "זה לא הוגן בשבילך!".
"זה כן כי אני בכלל לא הולכת לתערוכה המפגרת הזו! די ללחוץ! יש לנו דברים הרבה יותר חשובים שרואיים לבזבז עליהם את הכסף, לא על שמלות מטופשות בשביל דוד שבכלל לא אכפת לו מאתנו! אנחנו צריכים לקנות אוכל, בגדים, לשלם על שכר הלימודים, את חשבון החשמל והמים ו..-"
"לא אכפת לי". היא קטעה אותי ולחצה על שכמי, "תורידי אותה ותביאי לקופה, ואת תעשי זאת כי אני אמרתי לך". היא אמרה בקול קר אך עם מבט חם בעיניים, מדהים עד כמה היא תמיד ידעה לשלב כל כך טוב בין הניגודים האלו לפני שהיא התקדמה לעבר הקופה הראשית בעקבות המוכרת.
רציתי לצרוח מרוב ייאוש, רציתי לבעוט בקיר, אני לא מאמינה, היום הזה רק הולך ומדרדר.

"899 דולר?!" אבי קרא לפני שהטיח את ידו בשולחן העץ, גורם לאמי לקפוץ רק לרגע במקומה ולעיניי להיסגר, "899.. אני לא מאמין.. איך נתת לזה לקרות?! אין לך טיפת שכל בראש הקטן הזה שלך?!" הוא צווח.
"השמלה נראית פשוט מושלמת עליה, היא נראית כמו נסיכה מהאגדות.. אני חושבת שהיא נותנת לנו כל כך הרבה ומשקיעה בלימודים ובעבודה שמגיע לה משהו בחזרה". אמי התעקשה, עומדת על שלה בתעוזה.
אבי התרומם והתקרב אליה, זה היה אותם מהרגעים הכי מפחידים ביום, הרגעים שבהם אתה רק לא רוצה להיות בהם, הרגעים שמה לא היית נותן בשביל להתחמק מהם, לברוח מהם, לשכוח אותם.. אותם הרגעים שאתה רק רוצה לעצום עיניים ולהאמין שזה חלום בלהות וכשהעיניים יפקחו הכול יהיה בסדר וטוב יותר, אותם הרגעים שכל העולם מתפרק סביבך והמציאות מכה בך כמכה מענה מתחת לחגורה, לבי הלם בחוזקה ודמי בער בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, בטני התהפכה וראשי קדח לפני שנייל משך בידי וגרר אותי לחדר, הוחלפו עוד המון צעקות, קללות איומות נזרקו לאוויר, אבל הכי קשה היה הנפילה, המכה, קול השבר, הבכי של אמא, הנוקשות של אבא..
הנחתי את האוזניים על האוזניים שלי וטרקתי את הדלת, צונחת על תוך המיטה שלי, הדמעות עמדו בעיניים אבל מחיתי אותם, אני תמיד מנסה להחדיר לעצמי שזה רגיל, שזה חלק מהשגרה, שזה אבא שלי.. המפלצת הזו, השטן הזה, מטורף – הוא אבא שלי. אבל אני לעולם לא באמת מצליחה להתגבר על זה.. אני לא חושבת שאני גם אצליח אי פעם.. אני לא חושבת שבן אדם שפוי מסוגל להתרגל לכך כחלק מהשגרה כי אני יודעת שזה לא נכון, שזה רע, אני כה רוצה לעצור אותו, להציל ולהגן על אמי, אבל אני לא יכולה. כי אני מפחדת. אני תמיד מפחדת מכל דבר..-
נייל נכנס לחדר וסימן לי להוריד את האוזניות לפני שטרק את הדלת מאחוריו, "מה?" שאלתי בקול ארסי.
הוא התבונן בי בדאגה, "ליז, את בסדר?"
הנהנתי, למרות שרציתי למות. "מה אתה רוצה?"
"אני הולך לג'סיקה, את יכולה להישאר כאן לבד?" הוא שאל בדאגה והניח את ידו על שכמי.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, קוברת את ראשי בין ידיי, "כן, אני בסדר, לך.." יריתי בזלזול.
הוא נאנח, "אם את צריכה אותי אז אני אשאר..-"
"שנינו יודעים שזה כבר מאוחר מידי. גדלתי נייל. אני יודעת ויכולה להסתדר בעצמי בלי ההגנה המזויפת שלך והמשחק הגרוע של 'האח הגדול והדואג'. לך".
הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "לעולם לא זייפתי..-"
"כי מעולם לא באמת היית כאן, נכון?" נעמדתי לפני שפתחתי את החלון לרווחה, "להתראות לך, מקווה שתחזור ולא תברח שוב".
הוא עצם את עיניו וליטף את שערי אבל אני נרתעתי מהמגע שלו בסלידה, אני לא שונאת אותו, כמובן שלא, הוא אחי למרות הכול. אבל אני מניחה שהלב שלי לא נותן לי לסלוח לו, לא נותן לי לשכוח מה קרה, אני מניחה שהאגו שלי חזק מידי שהוא אינו מסוגל להישבר. נוצר בינינו קרע שלעולם לא יוכל להתחבר מחדש, ואני לא צריכה אותו יותר, אני מניחה שבאיזשהו מקום בתת מודע שלי, אי שם בגזע המוח, אני צריכה להודות לו. בזכותו אני חזקה כמו שאני היום.
נייל קפץ מהחלון ואני סגרתי אותו בחבטה אחת לפני שצנחתי על המיטה שוב פעם, ראיתי שקבלתי הודעה משרלוט, הבלעתי חצי חיוך, מעניין מה היא רוצה.
'אנחנו יוצאים לסקאט פארק, באה? ;)'
גחכתי, לפני שהסייקטבורד שלי קרץ לעברי:
'עוד עשר דקות אני שם'. הקלדתי במהירות לפני שקפצתי ממיטתי, הטלפון שלי בכיסי והאוזניות עדיין תחובות לאוזניי, המוזיקה, תמיד הייתה דרך המפלט שלי, הבית, התקווה, המגן והמקלט שלי.
אחזתי בסקייטבורד בין ידיי וכמו נייל גם אני קפצתי מהחלון, ממהרת לסגור אותו מאחוריי, שנינו לא רצינו לראות את מה שקרה בקומה שמתחתינו, שנינו לא רצינו להיות חלק מזה כמו מה שקרה בעבר וגם לנייל לברוח. הם לא דואגים, לא אכפת להם, בשביל אבא אני רק עוד כוח עבודה, ובשביל אימא אני הכול והיא ההכול שלי.. למרות שאנחנו תמיד רבות אחת עם השנייה, ושאנחנו שונות מידי, אני מניחה שבלעדיה לא הייתי נשארת כאן ועומדת על גבי הקרקע ביציבות כמו שאני היום. אימא היא הגיבורה שלי. בכל מובן שקיים. אני מעריצה אותה, היא סופגת וסובלת מהאבא הנוראי הזה בשבילנו, ולא בשביל אף אחד אחר, אפילו שזה פוגע בה, אפילו ש.. הוא פוגע בה.