One Of Her Students פאנפיק מתורגם (2)

יומיים חלפו ולואי לא ראה את הארי. הוא תיאר לעצמו שהארי יחזור, בגלל שזה מה שהוא אמר. אבל הוא לא. משהו בהארי תפס את עיניו של לואי והוא לא היה בטוח מה זה היה הדבר הזה. לואי לא שאל את אלינור על הארי. הוא לא רצה שהיא תדע שהוא פתאום מתעניין בבחור הצעיר. היא לא הזכירה אותו פעם אחת, מה שהפך אותו להיות סקרן עם כל מה שקורה. אם להיות כנה, הוא היה מעט מאוכזב שהוא לא ראה את הילד.

זה היה יום רביעי היום. זה היה בסביבות הערב, כשלואי חזר לביתם אחרי שסיים לבלות עם החברים הכי טובים שלו, זאין וליאם. כשהוא פתח את הדלת, הוא זרק את המפתחות על הדלפק והבחין במהירות באלינור במבטח, מדברת עם מישהו. הוא נכנס פנימה וראה את אותן העיניים הירוקות שלו שפגש ביום אחר. הארי.

לואי דשדש במבוכה ונכנס למטבח, פוגש את עיניו של הארי שוב בזמן שאלינור מברכת אותו בחיבוק גדול. לואי החזיר חיוך והביט בהארי. "היי הארי." הוא אמר.

"היי." הארי אמר בפשטות, צופה בלואי מסתובב במטבח כאילו הוא מחפש משהו.

"למדנו במשך שעה והתחלנו להיות רעבים." אלינור הסבירה בחיוך. היא ניגשה לכיוונו של לואי ונתנה לו נשיקה חלשה על הלחי.

לואי הנהן והתיישב על השולחן מול הארי, ולא הסיר את העיניים מהכריך שלו.

"אני כבר חוזרת!" אלינור אמרה והלכה לחדר השני.

"אז," לואי אמר, חוזר להביט בהארי. "הבאתי אותך בזמן הביתה, ביום שני?" לואי שאל, נתן לו חיוך חצוף. הארי הביט בלואי, שובר את המבט על הכריך שלו מולו. לואי בחן את פניו של הארי שהיו חסרות רגשות עד שהארי נתן לו הנהון קטן בתמורה.

"כן. תודה." הארי אמר בפשטות.

"לא חשבתי שבאמת תחזור, אם להיות כנה." לואי אמר, ולקח את חתיכת הכריך שהיה להארי ביד לפני שהוא הספיק להכניס אותו לפה.

הארי צפה בלואי לועס את הכריך שלו. מתעלם ממה שלואי עשה, הארי דיבר בשקט, "זה לא שאני רוצה את או משהו כזה."

לואי משך בכתפו, "אני רעב. אני לא יודע לבשל. אני רואה אוכל. אני אוכל אותו."

הארי פלט צחקוק קטן, הרגש הראשון והאמיתי שהוא הראה ללואי מאז שהוא נכנס. הוא דחף את הצלחת שלו קדימה כלפי לואי כאילו הוא מציע לו את האוכל שלו. לואי לא היסס ולקח את הכריך מהצלחת כדי לסיים אותו.

עברו כמה דקות בזמן שהם יושבים שם בשקט, נותנים אחד לשני כמה חיוכים בזמן שלואי ממשיך לאכול את הכריך של הארי. אלינור נכנסה חזרה למטבח עם כמה ספרים בידיה. "אוקי הארי. תוציא את הספרים שלך החוצה."

לואי קם עם הכריך עדיין ביד שלו, "זה הסימן לי לעזוב. ביי." לואי נתן להארי נפנוף קטן וקרץ לאלינור לפני שהוא יצא מהמטבח לסלון.

~

כשהשיעור הסתיים, הארי קם והלך לדלת. הוא הביט סביבו בחדר כאילו הוא מחפש משהו. הוא תפס את העיניים של לואי במבוכה, שישב על הספה וצפה בטלוויזיה.

"צריך טרמפ שוב פעם?" לואי שאל ונעמד. הוא היה לבוש במכנסי טרנינג וחולצת טריקו צמודה. הוא התבונן בו בסקרנות ונראה כאילו עיניו של הארי צרחו לעזרה. משהו בהארי היה מוזר. ולואי רצה לדעת מה זה היה. ידו של הארי עצרה על ידית הדלת לפני שענה על השאלה של לואי.

"אמ, אם לא אכפת לך." הארי אמר, מסתובב בכדי לראות את הפנים של לואי.

"לא, אין לי שום דבר אחר לעשות. לא רוצה לפספס את המעצר שלך שוב?"

"אפשר להגיד…" הארי מלמל, מסתובב חזרה לדלת והולך אל המכונית של לואי.

לואי הביט בו הולך למכונית שלו בזמן שהוא הולך לצד של הנהג ונכנס פנימה. הוא פנה להארי לפני שהוא התחיל לנסוע. "אז, הארי…"

הארי הסתכל על לואי כשהוא התחיל לנסוע. "כן?" הוא שאל והרים גבה.

"מה הסיפור שלך?" לואי שאל, שומר את העיניים שלו על הכביש, אבל כל כמה דקות הוא דואג להעיף מבט על הארי.

הארי בהה בלואי קצת המום מהשאלה ששאל אותו. מסיבה כלשהי השאלה הזו גרמה לו להרגיש עצבני. אף אחד לא שאל עליו או מה היה לא בסדר איתו. זה היה חדש. במיוחד אם הם ידעו שיש לו 'סיפור'. הוא בהה בכפות ידיו, מרגיש קצת לא בנוח בזמן שהוא עונה.

"ה-הסיפור שלי?" הוא שאל, מביט למעלה. "מה גורם לך לחשוב שיש לי סיפור?"

לואי משך בכתפיו בזמן שהוא ממשיך לנהוג. "אני לא יודע, אתה פשוט נראה כאילו יש סיפור מאחורייך."

"אתה לא חושב שזה קצת אישי?" הארי שאל בעצבנות.

לואי משך בכתפיו שוב. "כן, אבל אתה יכול לסמוך עליי. אני לא אספר. אתה פשוט נראה כאילו אתה שומר הרבה דברים בפנים…" הוא השתתק לרגע כדי לראות את הבעת פניו של הארי, "אתה לא צריך להגיד לי אם אתה לא באמת רוצה. אני פשוט סקרן, זה הכל. מצטער."

הארי צפה בלואי, מחשבות התרוצצו במוחו. מישהו שפגש לפני רק כמה ימים ראה אותו באמת. כל מה שהוא ניסה כל כך חזק לדחוף פנימה היה גלוי בפני לואי. השתיקה הטביעה את אוזניו בזמן שהוא בוהה בלואי כאילו הוא מנסה להבין את הילד הזה. לואי הוריד את העיניים שלו מהעיניים של הארי והוא הרגיש לא בנוח כשהוא שם לב למה שהוא עושה.

"כ-כמו מה?" הארי דיבר לבסוף, מביט דרך החלון.

"אמ… ובכן, נתחיל עם… למה אתה נמצא 'במעצר' ולמה אתה כל כך עצבני בגללו? זאת אומרת, אני מבין שאתה בן 17 ואתה לא רוצה לפספס את הזמן בו אתה צריך לחזור הביתה, אבל אתה נראה כל כך… מבוהל בגלל זה."

"אני בן 18," הארי תיקן בצורה מוזרה. "ובוא נגיד… אמא שלי ואני לא… אמ… מסתדרים לפעמים. אם אני לא חוזר הביתה בזמן שהיא אומרת לי לחזור… זה נגמר… רע." הארי אמר בשקט, מסתכל על לואי כדי למצוא תגובה. לואי היה למען האמת אחד מהאנשים הראשונים שהוא סיפר להם על הסכסוך עם אמא שלו. הוא הרגיש בנוח לספר לו מסיבה כלשהי. העיניים שלו בעצם התחננו בפניו להישאר בשקט בשיחה הזאת.

לואי הנהן, לא ממש יודע מה הוא צריך להגיד עכשיו. "אני מצטער…"

"אני באמת לא צריך את הרחמים שלך, בכנות. היה לי מספיק מזה בחיים שלי. אני לא צריך את זה ממישהו אחר."

לואי נשאר בשקט. "אני לא יודע מה לומר…"

"למה?"

"כי אני מרגיש שכל מה שאני רוצה להגיד יהיה בעצם הדבר הלא נכון להגיד." לואי אמר בכנות, הוא הביט לאחור אל הנער הצעיר שוב לפני שחזר להסתכל על הכביש.

"למה אכפת לך בכלל?" הארי מלמל, מביט דרך החלון.

"אני – אני באמת לא יודע… אני פשוט מרגיש שאתה צריך חבר או משהו. יש בך משהו שמבלבל אותי… זה נשמע מפחיד." לואי אמר ופלט צחוק. הוא גירד את ראשו במבוכה בזמן שהוא מגיע לביתו של הארי.

הארי פנה ללואי ונתן לו חיוך קטן, "תודה שוב על ההסעה."

לואי נתן לו עוד חיוך נבוך בזמן שהוא מסתכל על הילד נעלם מהמכונית ונכנס לביתו.