Now or never -פרק שישים ושלוש

*מנקודת מבטה של שירז*
הבנים הציעו שנצא לטייל. כולנו התלבשנו ויצאנו לעיר הגדולה…
"לורן בואי איתי" אמרתי ומשכתי אותה.
"הארי בא איתך?" שאלה בלחש.
"כן למה?" אמרתי.
"סתם אביה קוראת לי" אמרה לורן מסתורית. די מה יש פה? למה אני מרגישה משהו מסתורי?
"שירזוש את באה?" שאל אותי הארי.
"כן ברור" אמרתי והתקרבתי אליו.
"לורן מתנהגת כל כך מוזר" אמרתי להארי בלחש.
"בטח סתם עוד משהו" אמר.
"לא הארי תאמין לי אתה לא מכיר את לורן היא תמיד שמחה ומאושרת עד שמאכזבים אותה" אמרתי.
"אז כנראה מישהו אכזב אותה" אמר הארי.
"אהעעהעאעע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרחו איזה עשרים דיירקשניות שרצו לעברנו.
"בואי" אמר הארי מסדר את שערו והחזיק בידי. התחלנו לרוץ והכאב ברגל התגבר.
"האר אני לא יכולה" אמרתי.
"די תפסיקו שניה אני יחלק לכן חתימות רק חכו" צעק הארי וכולן השתתקו. הארי התקרב עליי ועזר לי לקום.
"איכס זאת חברה שלו!" אמרה איזה דיירקשנית והצביעה עליי. הרגשתי שהבכי עומד להתפרץ.
"בגלל זה את לא מקבלת חתימה" אמר לה הארי.
"אוף!" צעקה והלכה. הארי חילק לארבעה מעריצות חתימות והצטלם עם עוד כמה והלכנו משם.
"את יודעת שהיא מקנאה" אמר הארי.
"כן ברור" אמרתי למרות שתחושת הבכי עדיין עטפה אותי.
"יפה שלי" אמר ונישק אותי. אושר סימסה לי שכל הבנות בבית שלהן והבנים בשלהם. סיפרתי להארי והוא ליווה אותי. נכנסתי לבפנים וראיתי ארמון מגניב! אושר הפנתה אותי לחדר שלי. כשנכנסתי ראיתי תמונה גדולה שלי ושל הארי. מיטה גדולה לבנה עם סדינים לבנים. הכל היה כל כך לבן ומלכותי. פרקתי את המזוודה והלכתי להכין לבנות אוכל.
"לורן!" צעקתי ולא היה מענה.
"איפה היא?" שאלתי את אביה שלקחה שוקולד.
"היא לא יצאה מהחדר מאז שהגענו" ענתה. מה קורה ללורן היא ממש לא ככה בדרך כלל.