Nothing Like Us – סיפור על הארי סטיילס, פרק 18(:

נקודת המבט של הארי:

כל תנועה שגרייס זזה הרגשתי כאילו גופי התנגד לזה שהיא תלך, פוחד שהיא תברח. גם עם אהיה בשינה הכי עמוקה את התזוזות הכי עדינות שלה הרגיש. לפתע גרייס קמה ממקומה ישר ידי נמשכה אחריה כמו ריפלאקס. "לאן את הולכת?" שאלתי מביט בה או לפחות במשהו שנראה הצל שהירח משקף על הקיר. "שירותים, אחזור מיד" אמרה ויצאה. הייתי עייף וגרייס לא הגיעה עדיין. אבל זאת תחושת עייפות נוראית שלהתנגד לעיינים זה מרגיש גהנום שצורב בפנים. לפתע קראיות צרחות וצלחות נשברות נשמעו מהקומה התחתונה. פקחתי את עיניי במהירות, נרדמתי. גרייס לא פה. ירדתי בריצה במדרגות תוך כדי לבישת חולצה שנחה על הכיסה הסמוך למיטה. אבל מה שראיתי זעזע אותי כלכך עד שלבשתי את חולצתי הפוך. גרייס יושבת על שטיח של שברירי צלחות חרסינה שאימי קיבלה מדודתי בטסי ליום הולדת 30 שלה. אלה צלחות שבבית לא נוהגים לגעת או לאכול מהם. אך לראות אותה יושבת שם בין החרסינה המנופצת עושה את הצלחות האלה לדבר הכי מכוער שיש, הן חותכות את רגליה חתכים קטנים אך ברורים ודם מציף את כל הערימה. עיינה לא מפסיקות לדמוע פנייה נפוחות אדומות ורטובות. ניסיתי להתקרב אלייה אך היא צרחה והכתה אותי בידי "אמא" צרחתי ומיד ראיתי את אמי ואת ג'ון יורדים במדרגות משפשפים את עינהם עדין
"מה קרה הארי למה כלכך…"אימי אמרה בעיינים עצמות
"גרייס? גרייס מתוקה מה קורה לך?" התקדמה אליה וליטפה את ראשה נזהרת על הצלחות המרוסקות "אלו הצלחות מדודך הארי?" שאלה ועינייה מלאות אכזבה "אה כן… אבל זאת הייתה תאונה קטנה עם ג-" היא לא נתנה לי לסיים את המשפט וצעקה לבן זוגה "ג'ון אמבולנס תזמין עכשיו" ג'ימה החלה לבכות "כנראה מהצעקות אמר ג'ון תוך כדי שהפלאפון מוצמד לאוזנו "אני הלך אליה" ראיתי שאימי יכולה להרגיע אותה היא לא צועקת שהיא מתקרבת בניגוד אליי.
נכנסתי לחדרה של ג'ימה שאור סגול ממנורת הלילה מאיר את החדר ומוזיקה מהסרט שג'ימה הכי אוהבת בעולם "מארי פופינס" מושמע ברקע. היא שוכבת על גבה תלתליה המנופחים מתפזרים מסביב הכרית שלה מה שנראה כמו שמש לחיה רטובות מעידות עלזה שבכתה. התקרבתי אליה וסגרתי את הדלת אחרי "ג'ים למה את בוכה?" שאלתי מנגב את דמעותיה עם אגודלי "למה גרייסי בוכה?" שאלה בעיינים עצובות. כמה אהבה יש בילדה הזאת… "אני… לא בדיוק יודע ג'ים, אבל היא תיהיה בסדר" אמרתי "אני מקווה" הוספתי בלחישה כדי שאחותי הקטנה לא תשמע זאת. היא לא אמרה כלום רק עיניה דיברו על העצב שבו היא חשה.
"נו, אז את מתכוונת לישון או להשאר ערה כל הלילה?" שאלתי מחייך לעברה. היא חייכה חיוך קטן ונשכבה על הצד. "ועם היא תעלם?" שאלה "מה?" לא הבנתי כלכך מה הכוונה שלה ב 'ועם היא תעלם'. "אני לא רוצה שהיא תלך! אני רוצה שתתחתנו והחסידה תביא לכם עוד ילדה כדי שאני אוכל לשחק איתה" חייכה "לא יקרה" צחקתי וזרקתי עליה כרית והיא חבתה בי עם בובת הפו הדב שנהגה לישון איתה ושנינו צחקנו "ועכשיו, לישון" אמרתי "לא…" היא ייללה "כן…" חיקיתי אותה, נשקתי לה סידרתי את השמיכה וסגרתי אחרי את הדלת. ירדתי לכיוון הסלון מקווה לראות את גרייס רגוע יושבת על הספה ואימי מגישה לה כוס תה חם ורגליה עטופות בתחבושות עד שהכול יעבור. אך לצערי כל מה שראיתי זה את ג'ון יושב על הספה בוהה בטלויזיה שכבויה בכלל ומביט בה כאילו משודר משחק של הקבוצה שהוא אוהד והם עומדים לנצח. אך למורות זאת עיניו מראות לא יותר מאשר בלבול ותסכול. "איפה גרייס?" התיישבתי לידו. "היא עוברה לבית החולים הקרוב" אמר "ואמא?" שאלתי. "איתה… ילדה מסכנה, ידעת משהו עלזה?" שאל מביט בי לראשונה מאז שנכנסתי לסלון. "לא היה לי מושג… היא אמרה משהו?" "חוץ מי 'הוא חזר' בצעקות? כלום. ישלה בעיות נפשיות?" שאל "לא." אמרתי "לא לפחות ממה שידוע לי…" הוספתי חושב טיפה על מילותיו. "שנלך אליה?" שאלתי "אמא שלך אמרה בפירוש להשאר כאן, וחוץ מיזה יש את ג'ימה."אמר "אתה צודק…" קצת היססתי בתשובתי.

נקודת המבט של נייל:

"איך זה שתמיד אני אמור לצאת?" שאלתי
"כי אתה גרוע באבן נייר ומספריים?" אמר זאין מחייך אליי
"זה טיפשי! טיפשי וילדותי! וטיפשי! של מי היה הרעיון הזה מי המטומטם?!" צעקתי
"שלך" ענו הבנים בפה אחד. "התכוונתי גאון. טוב אני הולך." אמרתי מחייך אליהם בחוסר ברירה. ביגלל הסופה בחדשות הייתה הוראה לגשת לבית החולים הקרוב ומשם לספק אוכל ותרופות למקרה שהסופה תמשיך ויהיו אנשים חולים ולא יהיה איך לטפל בזה. לומרות שבנינו כולם יודעים שלא נגיע למקרים של רעב או חולי. אבל שהפקחים הבריטים יעברו בין כל הבתים ולא יהיה לנו? זה פשוט… נקבל קנס. הזמנתי מונית כי לא רציתי שהמכונית החדשה שלי תיפגע למקרה שאתקל במשהו בסופה. היא חיכתה לי בחוץ וניכנסתי. "שלום אדוני לאן תרצה לנסו- היי את לא הבלונדי מלהקת הבנים הזאת?" שאל "אמ.. כן, כן אני כן" עניתי "הבת שלי פשוט מטורפת עליכם, עם תחתום לי הנסיע תיהיה ללא תשלום" אמר מחייך. "זה בסדר אני אחתום, אבל עדין תקבל את שכרך" אמרתי "הו תודה אישי הטוב, תבורך" אמר מחייך "לאן להסיע אותך?" שאל "לבית החולים בבקשה" אמרתי לו "הסופות האלה עוד יהרסו לי את האוטו" אמר מכווץ את פניו בחוסר שמחה. ואני לעומתו תופח לעצמי על השכם על המחשבה הגאונית להזמין מונית ולא להרוס את המכונית החדשה שלי. שאר הדרך עברה בשתיקה והייתה די ארוכה מהרגיל בגלל כמיות השלג שמונחות על הקרקע. "הגענו" הצהיר נהג המונית. "תודה רבה אדוני" אמרתי "תודה לך" אמר ויצאתי מהרכב לכיוון בית החולים.
"סליחה גבירתי אולי תוכלי לע-" "אדוני איפה אני מו-" "סליחה אני צרי-" זה כל מה שיצא לי להגיד לכמה אנשים שעברו על-ידי כולם פשוט עסוקים מידי אפילו מבשביל לעצור לשניה, אצתרך לחפש בעצמי.עליתי וירדתי במעלית בדקתי במספר קומות "מיון" היה כתוב על כפתור המעלית. רק שם עוד לא בדקתי. אבל לא נראלי שנמצא שם את מה שאני זקוק לו. אבל בדקתי כבר הכול רע לא יצא מזה. עברתי בין מחלקה למחלקה עד שראיתי את הדמות המוכרת והאהובה אן, אימו של הארי. "גברת סטיילס? מה את עושה כאן?" שאלתי מביט בעינייה שעולות לעברי "הו נייל, הייתי יכולה לשאול אותך את אותה השאלה" אמרה בחיוך קטנטן "מהפיקודים של הפקחים הבריטים" אמרתי מקווץ את פניי "אני מבינה.." אמרה
"ומה את עושה כאן?" "זאת גרייס, היא עכשיו נבדקת" אמרה "גרייס? נבדקת? מה קרה?" שאלתי. אן סיפרה לי על המקרה שקרה עם גרייס והזדעזעתי בכל מילה שלה "אוי אלוהים" נאנחתי "את נראת עייפה את כאן לעוד הרבה זמן?" שאלתי. "לא ידוע, הזמן המשוער זה עוד כמה שעות טובות." אמרה נאנחת גם היא. "תלכי הביתה יש לך ילדה לטפל בה והארי אני אשאר פה" אמרתי. "אתה בטוח?" שאלה "כן" עניתי בפשטות "לא.. ועם יבקשו מבוגר לטיפול? או לזמן את הוריה?" שאלה "אני ישר אתקשר אלייך, את יכולה לא לדאוג" אמרתי. "טוב יקירי תודה על הכול, אל תהסס לחייג אליי עם קורה משהו שאתה לא יכול להתמודד איתו לבד" אמרה "אל תדאגי, הכול בשליטה" חייכתי אליה. "תודה חמוד, הנה כל המסמכים ומספר החדר. כאן יש את מספר הנייד שלי ועם אני לא זמינה חייג אל הארי את המספר שלו אני חושבת שיש לך ועם לא חכה שניה…" אמרה מחטטת בתיק "לא, כלומר, כן ברור שיש לי את המספר של החבר הכי טוב שלי" אמרתי מגכח "כן אתה צודק, טוב מותק אני זזה זה לא אחריותי להשאיר גברים עם ילדה קטנה בבית" אמרה קורצת לי ומניפה לשלום עד שלא ראיתי כל זכר לה במסדרון הארוך.

נקודת המבט של הארי:

אני וג'ון חיכינו שעה וחצי עד שנשמע צלצול הדלת אך זה היה רק פקח בריטי שמרוב שהייתי שקוע במחשבות כל מה שעשיתי היה לנענע בראשי וקיבלתי ניירת שראתה כמו ד'וח לומרות שאני לא בטוח… דפיקה נשמע בדלת וישר קפצתי מהספה במין ריפלאקס ראיתי את אימי עומדת שם. התאכזבתי שהיא עומדת שם לבד… "היי בן שלי, ג'ון" אמרה מנסה לעגל חיוך ובמקום זה יצא לה משהו לא ברור. "איפה גרייס?" מיהרתי לשאול, אני יודע איפה היא. רק תקווה בתוכי מקווה שהיא מחכה באוטו שאימי תעזור לה לסחוב את הקניות. אבל לא. אימי נכנסה ונשארתי עומד מול הדלת שהיא פתוחה פתיתי שלג פגעו בפני ולאחר שנוצר המגע החם עם עורי נמסו והפכו למים. "למה אתה לא סוגר את הדלת?" שאלה בנימת דאגה "אני רק… לא משנה אני עולה לישון. כבר מאוחר" אמרתי מאוכזב ועליתי במדרגות משו שנראה לי כמו נצח. נשענתי על מיטה שידיי מחזקות את ראשי לא לגעת בכרית הייתי לבוש בבגדי יציא אך לא היה לי אכפת. לפתע הדלת נפתחה ודמותה של אימי נגלתה לפני היא התיישבה לידי וליטפה את תלתליי ראשי. "אני יודעת בן שלי, אני יודעת" אמרה "למה השארת אותה לבדה בבית החולים?" שאלתי "הו, לא היתי משאירה אותה לבד. נייל שם" ענתה ומכה הכתה בי "למה הוא שם? מה הוא עושה שם? למה לא קראת לי?!" שאלתי מרגיש את הכעס מבעבע בי. "תשאר רגוע אני מבקשת! הוא היה בסביבה והציע עזרה. ואתה לא הולך לשם. היא בידיים טובות. וחוץ מיזה רק בנאדם אחד יכול להיות לצידה." אמרה מעדקת את שפתיה. היא נשיקה אותי ללילה טוב מה שלא קרה כבר שנים ויצאה מהחדר משאירה אותי עם הדבר שאני פוחד ממנו הכי מכול. המחשבות….